סתיו בריביירה

אף שהוא לא ממש עומד בציפיות, האלבום החדש של מטרונומי מלא ברגעים יפים ומתוקים במוזרותם

מטרונומי
מטרונומי
2 במרץ 2014

"Metronomy – "Love Letters

בין התרגומים הרבים שחסרים בעברית, אחד הנחוצים ביותר הוא למילה Quirky. כלומר יש אפשרויות לתרגום – מוזר, משונה, חריג – אבל שום מילה בשפה שלנו לא באמת קולעת לחביבות המובנית שמאפיינת את המוזרות הקווירקית, למאמץ מעורר החיבה להישמע כמו שצריך ולקסם שיש בכישלון. למשל המקלדות של מטרונומי, שחקניות מרכזיות בצליל של הלהקה. לא מדובר בסוג הסינתסייזרים המיתולוגיים שמככבים בסרטי תעודה וששמם מתנוסס על טי שרטס של מוכרים מגניבים בחנויות תקליטים, אלא דווקא באחים החורגים שלהם – אורגני קומתיים עם פדאל לבאס ובנק מקצביים אוטומטיים שיוצרו על ידי חברות נטולות זוהר, יועדו לשוק הביתי וסופם שמצאו עצמם על הדשא במכירות חצר. אם תפשפשו במחסן של איזו דודה אולי אפילו תוכלו למצוא אחד כזה ולהקים להקה אופנתית. ביץ' האוס למשל רקמו על אורגנים כאלה את הצליל הנוסטלגי שלהם; וגוטיה, ההוא מ"Somebody that I Used to Know", אפילו הקדיש לאחד מהם (ה־ Lowrey Cotillion D575אם להיות ממש גיקים) את "State of the Art" – כנראה שיר האהבה הכי יפה שנכתב אי פעם לאורגן.

מטרונומי הפכו את המקלדות הא לה ל"The English Riviera" – אחד מאלבומי הפופ הקווירקיים של השנים האחרונות וגם אחד המקסימים שבהם. זה היה אלבום של טכנאות עילית, קצוות פרומים וכמה שירים מרהיבים שיצרו את הציפייה שאלבום ההמשך, "Love Letters", יהיה טוב לפחות כמוהו. הוא לא, אבל גם לא רע בשום אופן, ובעיקר – ואת זה אפשר היה להבין כבר מהסינגל הראשון, "I'm Aquarius" – לא אלבום שמגיש את עצמו בקלות. אווירת חופשת הקיץ והשפעות האייטיז המובהקות (בעיקר של להקת Japan, שאת צליל הבאס הנוזלי שלה מטרונומי שחזרו כמעט אחד לאחד) התחלפה בגלויות מלנכוליות מסוף עונת הרחצה. "אני שוב בריביירה וכל כך קר בלילה", ג'וזף מאונט כותב בשיר הפותח, שחוזר 20 שנה בזמן ורותם את להיטי התקופה "Sleeping Satellite" ו"I Will Always Love You" לתמת החללית שבורת הלב של האלבום. אלה מכתבי האהבה מהסוג שלא זוכה לתשובה, ומאונט, עם קול קטן וסדוק והרבה עצב, יודע את זה.

ומה לגבי האלקטרוניקה ההאוסית, אותו נשק סודי שעדכן את נוסטלגיית הטלטקסט של מטרונומי לצליל חדש יותר והפך שירים כמו "The Bay" לנצנוצים של שמש על הים? הפעם היא מופנמת יותר, פועמת מאחורי השירים ורק פעם אחת, ב"Boy Racers" הגרמנופיל, תופסת את מרכז התמונה. "Call Me" שמגיע אחריו הוא דוגמה מייצגת יותר להתפתחות של ג'וזף מאונט בעיקר ככותב שירים, עם מנגינה משוכללת וצליל אלקטרוני של שקופית מעבר בחינוכית, אבל גם הוא משמש רק הכנה ל"The Most Immaculate Haircut" – מרכז הכובד של האלבום שנכתב בהשראת הצליל והתסרוקת של זמר הרטרו פסיכדליה הניו זילנדי קונאן מוקאסין (כן, יש פה הרבה מילים משונות אבל התוצאה פשוטה משאפשר לדמיין). זוהי בלדה נוטפת דבש בסגנון להקות סבנטיז מעידן הזהב של הסול הלבן עם מנגינה מכשפת, לחשושים חושניים וסאונד אפקטס של רחצה לילית, ובזכות הרגישות של מאונט לפרטים הקטנים היא משכנעת יותר מרוב הניסיונות של הרכבים עכשוויים לכבוש את השדות האלה. כלומר, "Love Letters" הוא אולי לא מה שמעריצי הריביירה האנגלית ציפו לו, אבל הוא כל מה ש־MGMT הבטיחו פעם והפסיקו לקיים.

השורה התחתונה: אלבום יפה גם בלי להיטים לוהטים, ועם קליפ חדש של מישל גונדרי באמת שאסור להתלונן