קוד פתוח

אפתח על דרך השלילה: "תחת", האלבום החדש והחמישי של הפה והטלפיים, הוא לא אלבום מרגש. אין בו הישגים מוזיקליים יוצאי דופן, הוא לא מהנה במיוחד להאזנה, הוא לא גורם להתעלות רוחנית, הוא לא אלבום שיסחף אחריו את ההמונים והוא לא מצליח לרגש גם בהאזנה שנייה ושלישית, כשמנסים לחדד את הריכוז ולאתר רבדים נוספים שלא נחשפו בהאזנה ראשונה (והפה והטלפיים יודעים לרגש: "זה" מתוך האלבום הקודם "קליגרו" כבש אותי מהרגע הראשון). הוא בטח לא אלבום רע במיוחד, אלא שנדמה שאין כאן ניסיון להיות אחד מאלה. "תחת" מראש לא מנסה לגעת ללב, להציע חדשנות אמנותית או להיות מכרה זהב לבעליו. דווקא בשל כך, וגם בזכות האנשים שאחראים לו והסיפור מאחוריו, האלבום זכאי לדבר האחד שהוא כן מבקש מאיתנו: להתייחס אליו, להרהר בו, לכתוב עליו.

הטענה ש"תחת" אינו אלבום שנכתב כיצירה בפני עצמה מקבלת חיזוק מהעובדה שהוא יצא לאור בזכות קוד כתוב שרם אוריון, אהד פישוף ואסף גברון – חברי הפה והטלפיים – ניסחו ומחויבים לו. מסעיפי הקוד: הוצאת אלבום כל שש שנים, בכל אלבום יהיה שיר ששמו כשם האלבום הקודם, לכל האלבומים תהיה אותה עטיפה בצבעים משתנים, השיר האחרון בכל אלבום יהיה גרסת כיסוי לשיר פטריוטי, לכל אלבום יהיה שם גיאוגרפי. נדמה לי שהשם "תחת" כופר בכלל האחרון, אבל הציות של האלבום לחוקה שניסחו חבריו הוא סוגיה שולית אל מול התחושה שזהו אלבום שלא היה יוצא לאור לולא הקוד. כלומר, הקוד לא מנחה את כתיבת האלבום, אלא הוא הסיבה ליצירת האלבום. אם ההנחה הזאת מדויקת הרי ש"תחת" הוא טקס, מנהג שיש להתמיד בו גם אם לעתים אין מניע פנימי שמבקש לקיים אותו. משהו בין חג, עצרת שנתית, ארוחה משפחתית או מפגש שבועי של החבר'ה. במובן הזה האלבום הוא דווקא שיקוף נאמן למדי למציאות.

בתור טקס ל"תחת" יש גם יכולת להיות מדד למצבו האישי של המאזין. כמו ביום הולדת או ביום נישואים, הקהל של "הפה והטלפיים" תמיד יכול לבחון את חייו ביחס לתקופה שבה יצא האלבום הקודם שלהם. נוסף לכך, כיוון שהם די דומים ברוחם ובצליל שלהם בזכות הקוד, התקופה שבה האלבומים יוצאים לאור היא נדבך משמעותי בפרשנותם ובחוויית ההאזנה להם. אם באלבום הראשון ההוויה שאותה ייצג נחשבה אוונגרדית ובשני אסקפיטסטית, הרי שהיום היא נשמעת יותר כמו פזמון מוכר. נקווה שהאלבום הבא, בעוד שש שנים, יישמע יותר כתרועת ניצחון מאשר כמו תבוסה.

שורה תחתונה: אז איפה אתם בשנת 2019?