שיר של אש ושל קרח

לא יהיה מוגזם לומר שסצנת המוזיקה האלקטרונית בישראל מדשדשת לה הרחק אחרי אחיותיה מעבר לים. בזרם המרכזי, היצירה האלקטרונית מסתכמת בעיקר בהרכבי טראנס כמו אינפקטד מאשרום, עם הבלחות של תמיר מוסקט וכמה יציאות דאבסטפ חסרות חן, מה שאומר שמאזין שלא מבקר תדיר בבלוק ודומיו, ייחשף למכונות תופים בעיקר במסיבות של הליין 1984. במחוזות אלטרנטיביים יותר האלקטרוניקה דווקא פורחת, אבל מדובר בסוג של בועה: כמות ואיכות המועדונים עלתה, אבל אלה עדיין נמצאים לרוב רק מעט מעל קו המים. די.ג'ייז ומפיקים נחשבים וחשובים מגיעים הנה מדי סוף שבוע, וזה טוב ויפה, אבל בלי כוכבים מקומיים אין לסצנה הזאת עמוד שדרה.

תל אביב מלאה בדי.ג'ייז שמנגנים האוס, טכנו, דיסקו ומה שביניהם, אבל מעטים מהם ידועים גם ככאלה שמפיקים מוזיקה בעצמם. בבירות לילה אמיתיות המצב הוא הפוך – די.ג'יי גדול שלא מחזיק גם בתואר מפיק הוא נדיר. בהתאם, אותם די.ג'ייז זוכים בשנים האחרונות למעמד של סופרסטארים. המעטים בארץ שכן הוציאו תקליט משלהם עדיין זכורים כאן יותר בתור ההוא שחימם את ההוא מדטרויט ופחות כמוזיקאים בזכות עצמם. מבין המפיקים הפעילים אפשר למצוא את דיפ'ה ובירי, אנשי פקוטק, ירון כהן (ג'רום סי) ומפיקים מסצנת הביטים הפורייה.

צמד בולט נוסף שהחליט להתמקד ביצירת מוזיקה הוא רד אקסס – ניב ארזי ודורי סדובניק. מדובר באחד האקטים הפעילים והאהובים בעיר, עם רזידנסי במועדון הבוטלג והחתמת כרטיס בכל חלל אפשרי. עכשיו השניים גם מוציאים אלבום ראשון בלייבל הצרפתי הכיפי I’m a Cliché, ולמרבה השמחה התוצאה היא הכל חוץ מקלישאה. "Ballad of the Ice" הוא אלבום מהנה, אינטליגנטי, מגוון, וחשוב לא פחות – קל לעיכול. זה עשוי להישמע כמו עקיצה, בהתחשב ברקע הנישתי של הצמד, שבו המילה מיינסטרים היא לחלוטין גסה, אבל זו דווקא מחמאה. בישראל, מוזיקת פופ נעה על הציר שבין התכנית המיתולוגית של גלי צה"ל "ארבע אחר הצהריים", לבין בלדות תורכיות־יווניות בהפקה מיושנת, כך שאלבום דאנס מקומי עם לב ומוח הוא חיה נדירה שצריך לחגוג כשהיא מופיעה, אם לא ברדיו אז לפחות בשוליים.

"Ballad Of the Ice" מכיל עשרה שירים, וכיאה לאלבום של צמד שהתחיל את דרכו כלהקת ניו ווייב, עולה ממנו ניחוח אייטיזי מובהק, אף שהתוצאה הסופית עכשווית לחלוטין. "Head Like Glass" הקליט הוא כנראה פזמון הפוסט־פּאנק הכי טוב שעשו פה מאז שנות ה־80, "Only a Clown Can Catch an Axe" נשמע כמו פסקול למשחק מחשב מסויט, "Bela Lugosi’s Dead" הוא בכלל קאבר לבאוהאוס ו-"Papa Sooma" נשמע כמו כל דבר מלבד שיר שיצרו צמד די.ג'ייז מתל אביב בשנת 2014.

לא כל הקטעים טובים באותה מידה, אבל בסופו של דבר האלבום מצליח לרגש ובעיקר להרים. יש בו המון רגעים מרשימים שרק מחכים שירקדו אותם, אם זה על הרחבה או מול המחשב במשרד. אין סיבה שחובבי מוזיקה מעודכנים, כאן או בחו"ל, לא ייהנו ממנו, גם כאלה שלא באמת יודעים להסביר מה ההבדל בין האוס לטכנו. על הקהל הישראלי הרחב אין בכלל מה לדבר, וחבל.

השורה התחתונה: חומר ראוי לשבירת חומות הגטו האלקטרוני