ראשי פרקים: מעגל החיים של הסופרת אנה אנקוויסט

בספרה "קונטרפונקט", אנה אנקוויסט מוכיחה באופן מופלא שהכל חוזר על עצמו - במוזיקה, בספר ובחיים

אנה אנקוויסט
אנה אנקוויסט
25 בפברואר 2015

האישה, גיבורת "קונטרפונקט" מאת אנה אנקוויסט, "נקראה פשוט 'אישה' ואפשר גם 'אם'. היו בעיות של נקיבה בשם. היו עוד בעיות רבות. בתודעת האשה צפו ועלו אל פני השטח בעיות זיכרון". האישה עומדת לנגן שוב, לאחר שנים רבות את "וריאציות גולדברג" מאת באך. בפעם הקודמת שבה ניגנה את היצירה היא הייתה אישה צעירה, אם לבת קטנה, וכעת היא "עוד לא היתה עכשיו מה שמכנים זקנה, אבל בלי ספק כבר עברה מרחק הגון בדרך אל הסוף". ועוד דבר קרה, משהו שקשור לחסרון הבת שבגרה.

"קונטרפונקט" מחולק לפרקים כפרקי היצירה של באך, וכל פרק מורכב מזיכרונות מחיי הבת והאם ומהתמודדות האישה עם הווריאציות. היא מנגנת את היצירה כמכשיר של זיכרון וכותבת את הזיכרונות העולים בעקבות הנגינה.

היצירה מעוררת את הזיכרונות ומקבילה לזיכרונות, וכמו המוזיקה, הזיכרונות לא עולים באופן ליניארי, הם מתכתבים זה עם זה, הנערה עם הילדה והילדה עם האישה הצעירה. היחסים בין בני המשפחה מקבילים לקולות השונים במוזיקה של באך. שני הקולות העיקריים הם האם ובתה, והאב והאח מלווים אותם.

הכל חוזר על עצמו, במוזיקה, בספר ובחיים. אובדן בנו של באך הוביל לכתיבת וריאציות גולדברג, וכעת האישה מנגנת כדי להיזכר בבתה. גלן גולד הקליט פעמיים את היצירה, כאדם צעיר ומעט לפני מותו. לכל הוואריאציות יש שני חלקים, ועל כל אחד משני החלקים יש לחזור פעמיים. הווריאציות חוזרות ומגוונות את אותה אריה הפותחת את היצירה, ואותה אריה מסיימת אותן. התווים הם אותם תווים, אבל "המנגן והמאזין אינם יכולים למחוק את שלושים הווריאציות… משהו קרה בינתיים".

האישה ניצבת כשפניה אל העבר וגבה אל העתיד ונזכרת ש"הכל קורה פעמיים – בפעם הראשונה כטרגדיה, ובשנייה כפארסה". הטרגדיה היא הפעם הראשונה שבה ניגנה את הווריאציות והפארסה היא הפעם השנייה, הנוכחית ו"פארסה קשה מטרגדיה, אמרו שחקנים. לטרגדיה לא מתכוננים".

אנה אנקוויסט
אנה אנקוויסט

הנגינה ב"קונטרפונקט" היא סוג של קריאה מבצעת, כמו אמירת תהילים, כמו חזרה על טקסט קבוע המבקש להיקרא בקול, על ניקודו וטעמיו. האישה בספר של אנקוויסט רק מבצעת את מה שכבר נכתב, הופכת תווים כתובים לצלילים. לשם כך יש צורך בטכניקה של נגינה. זו לא רק שליטה בשרירים, אלא גם שליטה במחשבה.

בטרגדיה אין מקום למחשבה. "הטרגדיה היא גל הסוחף אותך, זרם לבה, הוריקן. אבל בשביל הפארסה את תופסת מקום בעמדת התבוננות. את מביטה, משווה, דואגת לתזמון מדויק… מוכרחים לחשוב: להקשיב לקול המוליך, לצפות את מיקום הידיים והאצבעות, לחשוב מראש על הקצב, לעצב את הדינמיקה ואת הפיסוק".

העיניים קוראות את התווים, האצבעות המתורגלות נעות לפני שהמוח מורה להן לזוז והצליל מגיע לאוזן. הפרשנות, וכל קריאה היא פרשנות, משנית להמרה, לתהליך הפיזי המעלה את הזיכרון מתוך הגוף. הבת קמה לחיים מכוח הנגינה. לזכרו של אודי שנרצח לפני ארבע שנים, ו' אדר ב' תשע"א.