"סיפור זמני": הקוראת יוצרת את הספר

"סיפור זמני" של רות אוזקי קושר בין קריאה לכתיבה, בין התאבדות לביטול עצמי, ומוכיח את קסמה הייחודי של הספרות

סיפור זמני מאת רות אוזקי
סיפור זמני מאת רות אוזקי
18 בינואר 2015

"סיפור זמני" מאת רות אוזקי הוא שיעור בכתיבה, ולא פחות – בקריאה. הספר נפתח בפנייה אל הקוראת. הכותבת, נערה יפנית בשם נאו, יושבת ב"קפה בסגנון משרתות צרפתיות" ומדמיינת את הקוראת. היא שומעת "שנסון עגום שמתנגן בעבר שלך, שהוא גם ההווה שלי", כותבת יומן התאבדות ושואלת את עצמה מי תקרא את המילים האלה בעתיד. בפרק השני סופרת בשם רות, בת דמותה של אוזקי, מוצאת את היומן, דפים כתובים בכריכת מהדורה קלאסית של "בעקבות הזמן האבוד", ארוז בשקית ניילון אטומה שנסחפה לחוף האי שבו היא גרה, זמן קצר לאחר הצונאמי ביפן.

הספר נע לסירוגין בין קורותיה של נאו ("עכשיו") המסופרים בגוף ראשון, לפרקים שבהם רות מנסה לברר מה עלה בגורלה של נאו, שגדלה כנערה אמריקאית עד שאביה פוטר מעבודתו והיא נאלצה לחזור עם משפחתה מארצות הברית ליפן. נאו סובלת התעללות, אביה המובטל ניסה להתאבד, אמה לא מודעת או מעדיפה להתעלם ממה שקורה לבתה, ומעט נחמה היא מוצאת בקשריה עם ג'יקו, סבתא רבתא"האנרכיסטית-פמיניסטית-סופרת-שהפכה-לנזירה בודהיסטית". בהשוואה לנאו, סיפורה של רות מינורי למדי. לא הרבה קורה על האי המבודד שבו היא חיה יחד עם בן זוגה, אוליבר. לא הרבה מלבד כישלונה לכתוב ספר חדש.

גולשת בזמן. רות אוזקי. צילום: GettyImages
גולשת בזמן. רות אוזקי. צילום: GettyImages

היומן הופך לאובססיה של רות. היא קוצבת את הקריאה בו בהתאם לזמן הכתיבה המשוער ומחפשת רמזים לקיומה הממשי של נאו. היא קוראת את היומן ובמקביל מחפשת את נאו, מנסה למצוא מה עלה בגורלה, כאילו יש לה יכולת להשפיע על קורותיה של הנערה אף שהיא יודעת שמה שנכתב כבר עבר. היא עסוקה בחיפוש נאו עד כדי כך, שהחקירה הבלשית מכשילה את הבנת הנקרא שלה, ולפעמים היא לא מבינה מה רומזת או אפילו מה כותבת במפורש אותה נערה יפנית.

מתוך שני הסיפורים עולה דיון על היחס בין ישות ואינות, על התאבדות וביטול עצמי כדי לכתוב וכדי לקרוא, על ידיעה וחוסר ידיעה, על ידיעה שמשנה את המציאות. רות, שנאבקת שנים רבות לשם כתיבת רומן, הופכת מכותבת לקוראת המבקשת להשפיע על הכתוב. רות היא הקוראת היוצרת את הספר, המשפיעה לאחור על חייה של הכותבת.

הקשרים בין חייה של נאו בעבר לחייה של רות בהווה הולכים ומתהדקים, למרות פערי הזמן והמרחק. כדי להסביר איך זה ייתכן, אוזקי נזקקת למכניקת הקוונטים, לחתולו של שרדינגר ולפרשנות העולמות המרובים. חבל, ואין צורך בכך. "סיפור זמני" ממחיש היטב את הקסם של הספרות, את הכוח שלה, את פעולתה כמכשיר של ידע ושל ביטול עצמי. אוזקי, כמו כל סופרת טובה, יוצרת דמויות שממשיכות להתקיים גם לאחר שהספר נגמר ומקבלות חיים שאין לנו ולא יכולה להיות לנו כל ידיעה עליהן.

השורה התחתונה: דמותה של הסופרת כקוראת