עמוק במים: פסטיבל "צוללן" מחפש דרך אחרת לקהל

שתי יצירות שהועלו במסגרת פסטיבל "צוללן" למחול מנסות לבחון מחדש את הקשר בין הקהל למופיעים

"זו היא אירופה". צילום: גדי דגון
"זו היא אירופה". צילום: גדי דגון
21 בספטמבר 2014

לפני ההתייחסות הספציפית לערב המשותף שבו הועלו "זו היא אירופה" ו"קודה" – יצירותיהן של הכוריאוגרפיות תמי ליבוביץ' ומעין דנוך בהתאמה – צריך להגיד מילה על "צוללן", שבמסגרתו הן מועלות. הפסטיבל, שהלוגו שלו מעוטר בחן בצמד סנפירים, מבקש מאיתנו "להצטרף לחוד החנית של המחול בישראל" ומזמין אותנו "להתייחס למחול כאמנות ולא כמותג או אמצעי להנאה בלבד". מעורפל משהו, לא? קצת יומרני? ובכן, נכון. הפסטיבל איננו חוד החנית ויש מלבדו בארץ עוד מחול שהוא אמנות ולא אמצעי להנאה בלבד, וניכר שיש כאן רצון להתרחק בכל הכוח מהמיינסטרים. אבל כל זה ממש לא נורא. הפסטיבל הזה חשוב. טוב שהוא קיים וחשוב שיהיה לו עתיד. היתרון העיקרי של "צוללן", לפחות בעבודות שאני ראיתי, הוא המהלך של ההשתהות וההתבוננות, מהלך שאנחנו לא ממש מורגלים אליו וככזה יש בו משהו תובעני גם מבחינת הקהל. הצופה נדרש לריכוז, לצפייה בתנועה קטנה, כמעט בלתי נראית, שניתן להבחין בה רק כשיושבים ממש קרוב ורק כשיש רגע להיעצר בו.

כך מין רעד קל מתמשך באצבעות כף היד. נגיעה מרפרפת, כמעט מקרית, בעורף. את כל אלה – לצד אמירה שנראית כל כך פרטית אך גם אוניברסלית – ראינו ב"קודה". דואט של מעיין דנוך שהועלה בבכורה אחרי שהוצג בגרמניה, שם בטח ראו ורקדו אותו קצת אחרת. במופע שהתקיים ברחבת מוזיאון תל אביב הצליחו הרקדניות סתו ייני ואניה בורנשק להיעצר באחת, ומשם לשוב לרקוד מנקודת מוצא חדשה. רגע העצירה, הבלימה לעתים, הכריח אותנו להסתכל ממש. ואז – כמו מתוך נשימה ארוכה במיוחד – התחדשה התנועה, תוך שינוי בהעמדות והצגת רפרטואר תנועות מעניין שחזר על עצמו בווריאציות שונות. לאורך כל הדואט הקשוב הזה נשמר הקשר בין הרוקדות – במבט, בתנועה שנדמתה כממשיכה את קודמתה ובתזמון שאפשר לדואט הזה להיעצר, לנוע ולא להיתקע. וכמובן הייתה התנועה הקטנה, הסמויה כמעט, שהטעינה את הרגע במתח.

אחר כך ובאווירה אחרת הועלתה "זו היא אירופה" של תמי ליבוביץ', יוצרת שכבר רקדה ויצרה כאן לא מעט, ולאחרונה שיתפה פעולה עם הכוריאוגרפית ענת דניאלי בעבודה שרקדו השתיים על רחבת אותו המוזיאון, למרגלות העבודה של יעקב אגם. החיבור הזה של כוריאוגרפים למוזיאון איננו עניין חדש אבל כדאי לחשוב עליו, מכיוון שהוא מציע לקהל לצפות במחול/פרפורמנס לא על הבמה, בחושך, אלא יותר באופן דומה לביקור שגרתי במוזיאון. המיקום מאפשר יחסים אחרים בין המופיעים לקהל, שמוזמן לבחון יחסי גומלין בין יצירות ויכול גם לקום, לשנות את מיקומו ובכל רגע גם לצאת. ב"זו היא אירופה" לא רציתי לצאת אבל חשבתי שצריך היה להדק אותה קצת. אך "זו היא אירופה", שהפרטי והאוניברסלי כרוכים בה, עתירת סמלים איקוניים ומבוצעת בכישרון. את זה אי אפשר לקחת ממנה.

השורה התחתונה: מחול אחר במוזיאון