לואי סי.קיי מאת האנשים שבאמת מכירים את לואי סי.קיי

לאן שלא מסתכלים, לואי סי.קיי היה שם. הוא התחיל לעשות סטנד־אפ בסוף שנות ה־80, זמן קצר אחרי שהתחיל "בום הקומדיה" – פרק אופורי שבו המועדונים שגשגו, ג'ורג' קרלין, דניס לירי ואנדרו דייס קליי שלטו במסך והיה נראה שכל קומיקאי שצץ בניו יורק או בלוס אנג'לס מקבל שעה בקומדי סנטרל או תפקיד בסדרה – וזמן קצר אף יותר לפני שהבום הזה נגמר. זה היה בום קצר מאוד, בקיצור.

עוד לפני שהוא מיצב את עצמו כקומיקאי מספר 1 בארצות הברית (ומכאן גם בעולם), הוא הספיק לעבור בכל התחנות ולחלוק את החיים שלו עם שמות מוכרים, יותר ופחות. עם דיוויד קרוס ("משפחה בהפרעה") הוא חלק דירה. עם טוד בארי וג'נין גרופלו הוא חלק אינספור במות פתוחות בניו יורק, שביניהן הוא התנייד דווקא על אופנוע (הרגל שהפך מאוחר יותר לפרק ב"לואי"). עם שרה סילברמן, דייב אטל ומארק מרון הוא חלק שער ב"ניו יורק מגזין", שהבטיח שהם הדור הבא של הסטנד־אפ המקומי. עם שניים מהם הוא גם חלק אודישן ל"סטרדיי נייט לייב" (הם התקבלו. הוא לא). עם קונאן אובריאן הוא חלק את חדר הכותבים של התוכנית הראשונה של אובריאן ב־1993, ועם כריס רוק את חדר הכותבים של "התוכנית של כריס רוק" ומאוחר יותר גם את הסט של הסרט הכושל שלו, "פוטי טאנג".

מתישהו באמצע שנות ה־2000 נטש סי.קיי את הסטנד־אפ האבסורדי־ניסיוני שלו (הדים לתפיסה האמנותית הזאת שלו אפשר למצוא עד היום בפרקים של "לואי" ו"הוראס ופיט", סדרת הרשת עתירת הכוכבים שיצר בתחילת השנה) והתחיל לדבר על עצמו. על המשקל שלו. על הילדות שלו. על אשתו לשעבר. על אנשים איומים ברחוב. על הדברים המזעזעים שהמוח שלו אומר לו כל יום, כל היום. במקביל הוא גם הפך מכותב ליוצר.

הייתה שרשרת של פיילוטים כושלים לשלל רשתות, שנתקעו בפיתוח או לא נרכשו לעונה, ואחר כך עונה אחת אחת של "לאקי לואי" ב־HBO, קומדיה מסורתית לכאורה (ולא מוערכת מספיק) עם סט אולפני וצחוק של הקהל. לצופים היא נראתה מיושנת למרות התוכן החתרני (בין השאר עירום חזיתי מלא ומפתיע לגמרי של סי.קיי באחד הפרקים) ובוטלה אחרי עונה. זמן קצר לאחר מכן הוא הוציא, שנה אחר שנה, את טרילוגיית הספיישלים האגדית שלו – "Shameless", "Chewed Up" ו"Hilarious" – ועבר לערוץ FX עם "לואי", אחת הסדרות (אם קומיות ואם לא) המדוברות ביותר של העשור האחרון.

כולם מדברים על לואי, כל הזמן ובמיוחד עכשיו, לקראת שתי הופעותיו בישראל. דובר עליו המון וידובר עוד המון. אבל זהו לואי סי.קיי במילותיהם של חברים, מכרים וקולגות, באוסף ציטוטים מפודקאסטים, ראיונות, מאמרים ופאנלים, של סצנת קומדיה שהביאה אותו לעולם ולא יכולה להתעלם ממנו.

"לואי הוא האיש הכי מצחיק באמריקה. הכל פשוט מקליק. בטח ככה פרינס הרגיש כשהוא הקליט את 'Purple Rain'".

כריס רוק, "רולינג סטון", 22 בדצמבר 2011

"פעם להיות קומיקאי גדול היה מושא לגאווה. אבל באופן אירוני, מה שקרה ב'בום הקומדיה' היה שהוא הסיט את הפוקוס מהסטנד־אפ עצמו. אנשים אמרו לי אלפי פעמים, כשהצלחתי בסטנד־אפ, 'זה נהדר, הופעת אצל לטרמן, הפצצת, זה אומר שבקרוב תהיה לך תוכנית משלך ואתה לא תצטרך לעשות את החרא הזה יותר. וואו, מתישהו אתה תצא מהחרא הזה'. מה רע בחרא הזה? כבר לא מעודדים אותך להיות סטנדאפיסט גדול. היום השיא הגדול בלהיות קומיקאי הוא להשתתף בסיטקום גרוע. הם כל כך גאים בזה. בוא הנה, הוא היה כל כך מבריק ועכשיו הוא משחק את אדי בתוכנית ההיא".
לואי סי.קיי, "ניו יורק מגזין", 19 ביוני 1995

"זו הייתה הדירה הכי דוחה שראיתי בחיים. פעם נשפך לו רוטב צ'ילי על הרצפה והוא פשוט השאיר אותו שם. פשוט היה כתם דביק של רוטב צ'ילי שהיית צריך ללכת סביבו".
דיוויד קרוס בפודקאסט "WTF", פרק 269, 8 באפריל 2012

“הייתי מרושש, והאודישן ל'סטרדיי נייט לייב' נראה כמו ההזדמנות האחרונה. הספינה האחרונה שיוצאת מהנמל. דייב אטל, שרה סילברמן, ג'יי מור, אני ועוד כל מיני קומיקאים עשינו אודישנים. אני זוכר שעליתי ראשון, והמפיקים של 'SNL' עדיין בכלל לא הגיעו, והבחור שניהל את המועדון שבו התקיימו האודישנים, לואיס פרדה, ניסה להעלות אותי לבמה בכל זאת. 'אבל הם לא יראו אותי'. 'לא אכפת לי', הוא אמר. זה היה אכזרי לאללה. ג'ון סטיוארט היה שם אז הוא עלה ומשך זמן בשבילי, ובסוף עליתי והיה לי סט ממש טוב, סולידי. דייב אטל התקבל ושרה וג'יי, כולם חוץ ממני. כל מי שהופיע שם התקבל חוץ ממני".
לואי סי.קיי בפודקאסט "A Special Thing", קיץ 2006

"הייתה לי פעם שיחה עם לואי שבה הוא כעס על סטנדאפיסט חדש שהצליח וקיבל הזדמנויות פשוט כי הוא חתיך. 'סטנד־אפ זה לא בשביל אנשים יפים', הוא זעם. הדבר שהכי הדאיג אותו היה שהוא יגיע להתארח אצל לטרמן בפעם הראשונה אחרי שהוא יהיה עוד יותר מכוער ושמן ממה שהוא היה. אחרי נקודה מסוימת לואי נהיה מוכשר בטירוף בהרבה תחומים שונים, המראה שלו כבר לא שינה לאף אחד, ואז יכולנו להתעסק בשאלות החשובות באמת, כמו 'מה יהיה עם מארק?'".
מארק מרון בפאנל של איגוד שחקני המסך, 11 ביוני 2014

"לואי היה בצוות הכותבים המקורי שלי, אחד הראשונים שלקחנו לעבודה. אני זוכר שחשבתי שהוא כל כך מוכשר, אבל שהמדיום צריך עוד לגדול בשביל להתאים לו. כבר ב־1993 הוא היה הבן אדם הנכון, אבל הטלוויזיה אז הייתה מסחרית מדי. הוא היה צריך ערוץ כמו FX. גם הייתה לו תוכנית ב־HBO, 'לאקי לואי', אבל היא לא תפסה, הוא היה צריך עוד זמן. יש כל כך הרבה תוכניות היום שלא היו שורדות לפני עשר שנים. פעם או שהיית להיט ענקי או שהיו מחסלים אותך תוך שלושה שבועות".
קונאן אובריאן, "אבסולוט רדיו", 5 באוגוסט 2014

"בדיעבד ברור לי שהייתי צריך לפטר אותך".

קונאן אובריאן ללואי ב"קונאן", 20 בספטמבר 2013

"הוא כל הזמן היה זורק שטויות מהחלון של המשרד. הוא היה זורק כסף ומצמיד אליו פתק: 'אתה בן זונה מפגר ופאתטי'. אז היינו רואים אנשים רצים להרים את הדולרים וקוראים את הפתק. הם היו נראים לנו כמו נמלים, אבל היינו נקרעים מצחוק שעות רק משפת הגוף שלהם".
רוברט סמיגל, תסריטאי וקולגה ב"לייט נייט עם קונאן אובריאן", 7 במרץ 2015

מרון: "אני לא יודע מתי זה קרה לך, אבל באיזושהי נקודה, מבחינה יצירתית, כבר עשית סרטים קצרים אבסורדיים שאנשים מאוד העריכו, אבל בסטנד־אפ שלך עדיין היית עולה לבמה וצועק: 'יש לי אפרסק!', כל מיני שטויות כאלה. אנשים הופתעו מאוד מהשינוי שעברת כי היית קומיקאי אבסורדיסט, פואטי, ופתאום משהו נשבר בך ופתאום התחלת להתעסק בחיים האישיים שלך. פעם אם מישהו בקהל היה מפריע לך, לא ידעת בכלל מה לעשות. זה היה לגמרי מחוץ לתחום. מה היה הרגע הזה?".
סי.קיי: "כשנולדו לי ילדים, אני מניח".
מרון: "אתה חייב להודות שהיינו – ואנחנו עדיין יכולים להיות – נרקיסיסטים ענקיים. כקומיקאים אנחנו מתעסקים עם מה שקורה בתוך המוח שלנו, והסטנד־אפ שלך עסק בעיקר בדברים שהיית מדמיין, וזה הרגע שבו נהיית פתאום קומיקאי רגשי, כי זה פשוט ניפץ את הנרקיסיזם שלך".
מארק מרון ולואי סי.קיי בפודקאסט "WTF", פרק 111־112

"בחיים לא שמעתי עליו. חיפשתי אותו באינטרנט וחשבתי, 'הוא אפילו לא נראה כמו שום בן אנוש שראיתי אי פעם. הוא מוזר'. ואחר כך קראתי את התסריט של 'לאקי לואי' וחשבתי שהוא מושלם, אבל היה עוד פיילוט שרצו שאשחק בו. אני זוכרת שלואי התקשר אליי ממועדון סטנד־אפ בפאוריה, אילינוי, ואמר 'בבקשה אל תלכי לתוכנית האחרת הזאת, את צריכה לשחק את אשתי בטלוויזיה, אני צריך שתשחקי אותה. זה חייב לקרות.
אמרתי ללואי ולכל מי שהכרתי שזו הולכת להיות תוכנית משפיעה ושישימו לב אלינו, אבל שהיא תהיה נקודה על המכ"מ, שהיא לא תשרוד הרבה. היא הייתה כל כך אדג'ית ושונה. צילמנו אותה בווידיאו והכל נראה מאוד גס. אנשים חשבו שהשתמשנו בצחוק מוקלט, אבל אנחנו לא. הם היו צריכים להחליש את הצחוקים. זה היה פשוט משוגע, כמו תיאטרון באסם. היינו משחקים את הסצנות ואנשים היו צועקים 'לא! למה היא עשתה את זה!'. הם היו מדברים אלינו, זה פשוט היה טעון באנרגיה המדהימה הזאת, וכולם היו משוכנעים שתהיה עוד עונה. אני חושב שחיכינו תשעה חודשים לפני שאמרו לנו שלא הולכים לחדש אותנו".
פמלה אדלון, "איי.וי קלאב", 1 במאי 2014

"מה שחיוני בסדרה 'לואי', מלבד ההומור והברק והיופי, הוא שאני יכול להצביע עליה כשמישהו לא מבין איך עובד סטנד־אפ, איך עובדים סטנדאפיסטים. כשעדיין שואלים אותי אם אני כותב לעצמי את החומרים, או אם אני עושה סטנד־אפ כי ברור שאני עצוב ומיוסר, או אם כל הסטנדאפיסטים שונאים זה את זה – אני יכול להגיד להם לצפות ב'לואי' ולראות איך כל הדברים השגויים שהם חושבים מוסברים ומובהרים בלי שאני אצטרך להיכנס לריב. היא נותנת לאאוטסיידרים מבט בהיר ואמפתי לעולם שהם רחוקים ממנו. 'לואי' עוסקת באיך זה להיות קומיקאי, איך זה להיות קומיקאי שבאמת רוצה להיות קומיקאי, למרות (ולפעמים בעזרת) המשפחה, התחושות הקשות, המלחמה הכרוכה בחיים בניו יורק, התחרות, הזִקנה. זו סדרה על הכל. זו המנטרה: על הכל".
פאטון אוסוולט, "סלייט", 6 ביולי 2012

"קראתי לסדרה שלי 'מרון' כי האופציה השנייה הייתה 'לא לואי'".

מארק מרון, "סלון", 26 באפריל 2013

"אני מרגיש כאילו אני ג'יימס בראון, אבל שג'ימי הנדריקס היה בלהקה שלי. הוא פשוט היה איזה ילד שהייתי מציק לו, ועכשיו הוא חזר, והוא ג'ימי הנדריקס. האם הוא יותר טוב ממני? לא יודע, אולי. הוא היה כותב של כל כך הרבה אנשים. הוא היה אומר, 'אני נוסע ללוס אנג'לס, יש לי כמה פגישות, אני הולך לכתוב לכמה תוכניות'. הייתי אומר לו כל הזמן, בן אדם, תכתוב בשביל עצמך, ויש אנשים שהם יותר מצחיקים כשהם מבוגרים מאשר כשהם צעירים. רודני דיינג'רפילד היה ככה. רד פוקס. הקריירות שלהם התחילו כשהם היו צעירים, אבל כשהם נהיו מבוגרים, הם נהיו קורעים. ולואי, בגיל 44, נמצא בול במקום שלו".
כריס רוק, "ניו יורק טיימס", 1 באוגוסט 2012

"מה שמשותף ללואי סי.קיי ולוודי אלן זה שהם כותבים מהר, ושאם הם רואים שמשהו לא עובד באופן שבו הם ראו אותו בראש, מיד יש להם מיליון דרכים אלטרנטיביות להביע את אותו הרעיון. יש להם גמישות יצירתית מרהיבה, והם מאוד פתוחים לדיון על הדברים. אני חושבת שלא ככה אנשים מבחוץ רואים אותם, אבל כשעובדים איתם ישירות, הם תמיד רוצים לשמוע מה חושבים האנשים שעובדים איתם, והם מוכנים לקחת את זה בחשבון וללכת לכיוון אחר".
סוזן א' מורס, "וולצ'ר", 21 במאי 2012

"בשתי הפעמים שהוא נתן לי תסריט לסצנה ב'לואי' חשבתי לעצמי, 'איך זה ייצא מצחיק? אני לא מבין למה זה מצחיק', אבל אנשים היו מתים על זה. כשצילמנו את זה, לא ידעתי שזה מצחיק. איך זה יוצא מצחיק? אני פשוט חייב לסמוך עליו, לואי יודע מה לואי עושה. ואז אני רואה את הפרק ומובן שאני מבין שזה מצחיק, אבל הוא איכשהו יודע כבר בזמן הצילומים איפה מה שמצחיק בקטעים האלה. העניין איתי הוא שאם נותנים לי אוויר בסצנה, אני אתחיל למלא אותו – למלמל, כן, כן, כן… אז צילמנו סצנה, והוא כל הזמן אמר לי: אל תקפוץ, תן לשורה הזאת לשבת. לא מפקפקים בגאון".
מארק מרון בפאנל של איגוד שחקני המסך, 11 ביוני 2014

"הופענו יחד בקומדי סלר, ושנה אחר כך שוב מצאתי את עצמי מחמם אותו. חשבתי לעצמי, 'מה עשיתי לא נכון? מה כל כך טוב בו?', ואז ראיתי והבנתי: אוקיי, הוא באמת טוב. הוא כולנו. זה למה כל כך אוהבים את התוכנית שלו: אם אתה יורד עליו, אתה יורד על עצמך".
ג'ים ג'פריס, "שורטליסט", יולי 2014

“לואי חופר, אז אני חייב לחפור קצת יותר".

כריס רוק, "רולינג סטון", 3 בדצמבר 2014