בית הנייר: תתכוננו להתאהב בסדרת הפשע הכי טובה בנטפליקס

"נטפליקס הצילה את אחת הסדרות הכי טובות של 2017", כתב יוזר אלמוני באתר "רדיט" וסיכם בצורה די טובה את ההתלהבות העולמית מסדרת המתח רווית האקשן והדרמה "בית הנייר" ("La casa de papel"). נראה כי מאז "נרקוס" האמריקאים פתוחים יותר להפקות בשפה הספרדית, ואם נשווה את "בית הנייר" לסדרות מתח זרות כמו "גמל שלמה" או “The Freezing Dead”, הרי שהיא לא רואה את שתיהן ממטר.

על הנייר, "בית הנייר" (סליחה על זה) עושה רושם של עוד סינופסיס שראינו כבר מיליון פעם, אך כפי שאמרו מיטב מספרי הסיפורים, העניין הוא לא הסיפור אלא איך שמספרים אותו. העלילה יכולה לסחוף אחריה גם צופים מהסוג המתנשא בזכות עוגנים נהדרים שמגרים את הסקרנות בצורה כל כך מהנה, שהופכת את "בית הנייר" לבינג' מענג ומשובח. אגב, התרגום העברי לשם הסדרה מוצלח לשם שינוי – הוא נשאר זהה לפירוש הספרדי, בניגוד לתרגום האמריקאי "Money Heist".

בית הנייר – אחד הבינג'ים המענגים

עוד כתבות מעניינות:
הסדרות והסרטים הכי טובים שמגיעים לנטפליקס החודש
לא הצליחו לגמור: פרקי הסיום הכי מאכזבים בטלוויזיה
9 סדרות מעולות לבינג'

העלילה עוסקת באדם מסתורי המכונה "הפרופסור" (אלברו מורטה המעולה) המאגד סביבו שמונה פושעים שאין להם מה להפסיד במטרה להוציא לפועל את השוד הגדול בהיסטוריה במטבעה המלכותית של ספרד. הוא מאמן אותם במשך חמישה חודשים ומכין אותם לכל תרחיש אפשרי, וקובע שני חוקי ברזל: בלי מערכות יחסים בתוך החבורה ובלי שמות פרטיים (השודדים מקבלים שמות של ערים בעולם).

הבחירה התסריטאית לדלג על החלק של האימונים ולקפוץ ישר לשוד מתגלה כמהלך מסקרן, כשמתברר שכל הדרמה הולכת להתרחש בתוך המטבעה – ועל הפערים יגשרו פלאשבקים שלא נופלים לקלישאה. השוד מתחיל בכיבוש המטבעה על ידי טוקיו (כולה מחווה לנטלי פורטמן ב"לאון"), ברלין, ניירובי, מוסקבה, דנוור, ריו, הלסינקי ואוסלו, כאשר הפרופסור מדריך אותם מבחוץ. החבורה מסתגרת במבנה המרשים עם בני ערובה במטרה להדפיס כמה שיותר כסף ולהימלט איתו, מבלי לגנוב אותו מאף אחד, כפי שחוזר ומדגיש הפרופסור האידיאליסט. אבל ברגע שנראה שהכל תחת שליטה, הכל יוצא משליטה. היחסים בין השודדים מתערערים והצופים זוכים לקרב מוחות פרנואידי ומותח בין הפרופסור למשטרה שמוליד קליף האנגרים מהנים.

חוץ מדיאלוגים שנונים, קריצות הומוריסטיות, שפה ויזואלית עשירה וחכמה (הסרבלים האדומים והמסכות הלבנות של דאלי מול מדי השוטרים שהופכים כולם לדמויות קטנות בציור מטאפורי של כסף, לדוגמא) ובימוי מוקפד שעושה שימוש מרהיב בלוקיישן המרכזי, אחת ההצלחות הגדולות של "בית הנייר" היא יצירת דמויות שמעוררות חיבור ורגש אמיתי אצל הצופה מהרגע הראשון. דוגמאות טובות לכך הן הפרופסור, ברלין הסוציופת (בגילומו המושלם של פדרו אלונסו) וחוקרת המשטרה ראקל מורליו, שמשרטטת בצורה כנה להכאיב וחסרת מניירות את היחס לו זוכות נשים בעמדות גבוהות מעמיתיהן הגברים.

התעוזה העלילתית של "בית הנייר" היא לפעמים קצת מוגזמת (על גבול הטלנובלה), אבל זה נעשה בצורה מודעת והיא לגמרי חלק מההנאה. או במילותיה של ניירובי באחד הפרקים, "שכולם פה יתחילו להירגע ומהר, זה לא סרט של טרנטינו".

לצד כל הסופרלטיבים, "בית הנייר" לא חפה מבעיות: החריקות שמורגשות מדי פעם בחיתוכי הפרקים נובעות מהעובדה שנטפליקס בחרה לפצל את העונה היחידה של הסדרה לשתי עונות. כך, במקום 15 פרקים באורך 70 דקות כל אחד, קיבלנו 22 פרקים באורך של 40-50 דקות. בניגוד לגרסה הספרדית, נטפליקס לא נתנה שמות לפרקים, אבל זאת באסה זניחה. הדאונר הגדול באמת היה ההמתנה מורטת העצבים לעונה השנייה שעלתה השבוע – כמה חודשים אחרי הראשונה.

כך או כך, "בית הנייר" הצליחה ליצור עולם עלילתי שגם ברגעיו הפחות ריאליסטיים מאפשר לצופה להותיר מאחור את הציניות והספקות, וליהנות מסיפור שוד טוב שלא מזלזל באינטילגנציה שלו ומשפה עיצובית שכבר מתחילה להפוך לפולחן בפורומי טלוויזיה שונים ברשת. ספקולציות על ספין אוף בכיכוב הפרופסור כבר מתחילות לצוף והמעריצים מתפללים לאלוקי הנטפליקס שלא ישיב את פניהם ריקם. אחרי הכל, היא באמת הצילה את אחת הסדרות הטובות של 2017, ואסור שתישאר להיט חד פעמי.

← "בית הנייר", נטפליקס