היוש וביוש

למרות שלל הבטחות וציפיות, עונת הסתיו הטלוויזיונית לא הביאה איתה מארצות הברית כמעט שום בשורה מרגשת, מרעננת או מצחיקה. חמור מכך, בשעה ששוק הטלוויזיה המקומי נע בין מחריד – "מה אתם הייתם עושים" של קשת וחיים הכט, למחריד יותר – "הכפר" של ערוץ 10 ובוקי נאה, הייתי מסתפקת גם בתוכן בינוני וסביר מידיו של הדוד סם. בפועל, למעט "הסקס של מאסטרס" הנחמדת ו־"The Blacklist" – החדשה של ג'יימס ספיידר, כל מה שהגיע בדואר אוויר מאז אוקטובר הוא לא פחות ממאכזב – ואלוהים יודע שלא החמצתי ולו פרק אחד מהעונה השנייה והנוראית של "חדר החדשות". ואם מישהו חשב שלפחות HBO תרים את האווירה עם הקומדיה המבטיחה של סטיבן מרצ'נט, "הלו ליידיז", צר לי לאכזב – היא פשוט לא מצחיקה.

מרצ'נט הוא מי שיצר יחד עם ריקי ג'רוויס את "המשרד" הבריטית, זאת שהתחילה כדור שלג מדמם של גרסאות – מארצות הברית ועד ישראל – וזכתה להצלחה כבירה. ואף על פי שמדובר באדם עם קבלות ועם תזמון קומי משובח – יעיד עליו קטע הליפסינק הבלתי נשכח שלו מתוכנית הלייט נייט של ג'ימי פאלון – עד כה הוא נחשב כאנדרו רידג'לי של ג'רוויס. המצב המבאס לכאורה של מרצ'נט היה אמור להסתיים ערב עלייתה של "הלו ליידיז" – ליצירתה היה שותף ובה הוא מככב. כמו שזה נראה עכשיו, מרצ'נט יצטרך לחכות עוד קצת עד לפריצה הגדולה. "הלו ליידיז" רחוקה מלהיות ה־Must See של זמננו. היא לא מצחיקה, היא לא חומר לשיחת ברזייה, היא לא משהו לחזור אליו. רחוק מזה.

הקוסמוס גם לא ממש מאיר פנים לחצי השני של דואו "המשרד", ריקי ג'רוויס. בתחילת ספטמבר השיק ג'רוויס בנטפליקס את הסיטקום "דרק", שאותה כתב, ביים ובה הוא מככב. הסדרה, שעוסקת באדם בעל מוגבלות שכלית העובד בבית אבות בבריטניה, זכתה לביקורות מעורבות. לצד מחמאות לג'רוויס על משחקו המשובח, טענו המבקרים שהדמות סכרינית, טובה מדי, מרגשת מדי וב"ניו יורק טיימס" הגדילו וקראו לה "כרטיס ברכה של הולמרק". לא בדיוק חלומו הרטוב של מי שעשה קריירה מפדיחות ומבעיטות מתחת לחגורה.

ובחזרה למרצ'נט, אדם גבוה בצורה מעוררת התפעלות, המגלם ב"הלו ליידיז" את סטיבן, מעצב רשת בריטי שמתגורר בהוליווד בשותפות עם ג'סיקה, שחקנית כושלת (כריסטינה וודס שעושה תפקיד לא רע בכלל) שגם כותבת ומביימת סדרת רשת. לצדו מופיעים וויד, חברו שבדיוק נפרד מאשתו וקיבס, חבר נוסף שהוא גם סוג של נמסיס – בחור משותק, שבאופן מפתיע לייצוג ההוליוודי דווקא הולך לו עם בנות. הסדרה, כפי שמשתמע משמה עוסקת בניסיונות המביכים של סטיבן למצוא זוגיות וככל שהעלילה מתקדמת נהיה ברור שבשעה שהוא מחפש דוגמניות ובחורות צעירות, האישה עבורו היא למעשה ג'סיקה.

מצפייה בשלושת הפרקים הראשונים של הסדרה, די ברור שמדובר בעוד אחת מאותן סדרות מז'אנר "בואו נביך אתכם כי ככה זה בחיים", ז'אנר שמעולם לא הצלחתי להתחבר אליו. אם ב"המשרד", כל אחד היה יכול לזהות את מקום העבודה שלו, ב"תרגיע" של לארי דיוויד אפשר היה לשאוב עונג מהפיכתם של כוכבים הוליוודים ליצורים בשר ודם עם חולשות, חולשות ועוד קצת חולשות, ולואי סי.קיי פשוט מצחיק, הרי ש"הלו ליידיז" באה להביך בלי שום סיבה נראית לעין.

סטיבן, הגיבור, הוא היפסטר בריטי עילאי ומתנשא, קול של דור שקפץ את הכריש. הוא מתנשא על החברים שלו, על השותפה שלו, על הבחורות שהוא מנסה להשיג וכל זה בזמן שהוא עצמו בסך הכל אדם בינוני וסביר, לא מאוד מעניין, לא מאוד מצחיק, לא מישהו להזדהות איתו. לכן גם הסצנות שבהן הוא מושפל, מובך ומובס לא מעוררות שום הזדהות ואפילו לא גורמות לתחושת אמפתיה כלפיו. הן בסך הכל סלפסטיק זול ומתיש. ממש ממש מתיש.