האם לורה פלמר באמת מתה? האם כל זה הוא רק חלום? כן. לא. אולי

לפני 90 שנה הניח פרופסור באוניברסיטת קווינסלנד גוש זפת במבחנה, והחל את הניסוי הארוך ביותר בהיסטוריה, שנמשך עד היום. הזפת, חומר נוזלי שמתנהג כמעט כמו מוצק, נוזלת מאז אט אט במורד המבחנה, במהירות בלתי מורגשת, עד שאחת לעשור בערך נושרת לה טיפה אחת ויחידה במורד המבחנה. המטרה: להראות שלאורך זמן חומר שנראה מוצק מתנהג למעשה כנוזל.

לפני 27 שנה החלו גם דיוויד לינץ' ומארק פרוסט בניסוי משל עצמם. הם נתנו לטיפת טלוויזיה מבריקה ונוצצת לטפטף במורד המבחנה, ולאחר מכן נתנו לה לעמוד במשך 25 שנה. ככה, כמו שהיא. השבוע הגיע הניסוי שהוא טווין פיקס סוף סוף לשיאו, עם שידור הפרק האחרון בעונה השלישית של הסדרה, שהשאיר את המעריצים, איך לא, מבולבלים מעונג ומעונגים מבלבול.

עוד כתבות מעניינות על טווין פיקס:
סדרה מושלמת או אוברייטד לגמרי?
העונה החדשה מפתה, דוחה ויפהפיה כמו פעם

כמו שהזפת היא לא מה שהפך את הניסוי למעניין, כך גם העלילה של העונה החדשה הייתה בעצם תירוץ. הגיבור האמיתי בשני המקרים היה הזמן החולף עצמו. אחרי 25 שנים של ספקולציות, פרשנויות ותיאוריות, הידיעות על שובה של הסדרה השאירו את המעריצים נרגשים, אך גם חוששים: האם זה יהיה שיבוט נוצץ ועדכני? מפגש מחזור מייגע? מהר מאוד התברר שדיוויד לינץ' לא לקה בסתם התקף נוסטלגיה קשה. הבחירה הבלתי מתפשרת של לינץ' ופרוסט הייתה להמשיך את הניסוי בדיוק מהמקום שבו הוא אמור להיות, 25 שנה מאוחר יותר, כשאת כל הדמויות מהסדרה הקודמת ישחקו אותם השחקנים, יחד עם שחקנים חדשים רבים.

הבחירה הזאת הפכה את העונה השלישית ליצירה תובענית במיוחד עבור הצופים, במיוחד אלו שלא הכירו כל דמות וסצינה. הצופים נאלצו לקבוע לגבי כל דמות – חדשה? ישנה? הבת של ההוא? האח של ההיא? – ולפענח כל קו עלילה או היעדרו (איפה לעזאזל אודרי? למה האיש הזה הפך לקומקום?).

הפער הזה איפשר ללינץ' גם להשתעשע לא מעט, ולהוסיף מימד כמעט פרודי לסדרה מול השינויים שעברה הטלוויזיה מאז הסדרה המקורית. באחת הסצינות הראשונות בעונה, לדוגמה, ניתן היה לצפות בזוג צעירים בוהים במסך ריק על רקע העיר ניו יורק, לוקיישן ודמויות לא אופייניות לסדרה. דקות לאחר מכן זוהי כבר סצינת מין. עוד כמה דקות חולפות וזוהי כבר זירת רצח אלימה ומדממת עם בני הזוג בתפקיד הקורבנות. הטוויסט האמיתי הגיע למעשה רק בסוף העונה – כשכל הסצינה הבוטה והמסעירה הזאת מתגלה כחסרת משמעות עלילתית. יתרה מכך, כמעט אף סצינה בהמשך העונה לא הגיעה לרמת גרפיות כזאת. רוצים דם וסקס? תעבירו למשחקי הכס. כאן עושים טלוויזיה.

וכך, אחרי עשרות עלילות משנה שנפתחו והתחברו והסתעפו שוב לעורך העונה, היה ברור שהפרק האחרון לא יספק תשובות במובן העלילתי המקובל. ואכן, הפרק האחרון (מתוך שניים ששודרו בסמיכות) היה בעיקרו מסע בעקבות הגיבור הראשי של הסדרה, וזהו כאמור, לא הסוכן דייל קופר, אלא 25 השנים החסרות עצמן. לאורך הפרק נפרש מה שנראה כמסע בזמן, אחורה אל הרגע שבו נרצחה לורה פלמר, המאורע שממנו החלה הסדרה המקורית. אלא שככל שהמסע הזה התקדם, נראה היה שיותר מכל זהו מסע בעקבות הפנטזיות של הצופים, ואולי של היוצרים, שהצטברו במשך 25 שנה: אז מה קרה בין דיאן לקופר? האם לורה פלמר באמת מתה? האם כל זה הוא רק חלום? כן. לא. אולי.

יותר ממסע בזמן במובן המד"בי, זה הפך למסע באל-זמן, עד שלבסוף הכל נותר לא מובן, אך גם מובן לחלוטין: אי אפשר לחצות את אותו הנהר פעמיים, אומר לנו בעצם לינץ', כשהוא מציג בפנינו שוב את הסצינה הראשונה מהעונה הראשונה – אנחנו השתנינו, הטלוויזיה השתנתה, העולם השתנה. כמו הניסיון של הסוכן קופר לתקן את מה שקרה 25 קודם לכן שמתגלה כבלתי אפשרי, כך גם הניסיון להקים לתחייה סדרה אחרי 25 שנה מתגלה כבלתי אפשרי במובן המקובל. "העבר מכתיב את העתיד", אומר הסוכן קופר במהלך הפרק, ומסביר לנו שכדי שהניסוי הזה יצליח, הוא היה חייב להיכשל.

זאת הייתה כמובן סדרה ראויה לצפייה גם למי שלא נמנה על עדת המאמינים האדוקים של לינץ' וטווין פיקס, עם רגעים מקריפים (כל פרק 8, למשל), מצחיקים (מי לא יתגעגע לדאגי וג'ייני-אי?) ומרגשים (הפרידה של הוק מהלוג-ליידי). אבל רק מי שהאמין בסדרה ולא הנמיך ציפיות יכול היה בסופו של דבר לאמץ בדבקות כל סצינה וכל דמות כאילו זו הפעם האחרונה שהוא פוגש אדם אהוב, ועם זאת עדיין לקוות, כמו שרומז קופר בשלב כלשהו, שכמו הזפת שתמשיך לזרום עוד 100 שנה לפחות, גם אנחנו נזכה בעוד טיפה של טווין פיקס – אפילו אם זה ייקח עוד 25 שנה.

[interaction id="591971fb27f14f69495b0aa8"]