יש משהו שעינת ארליך רוצה מאוד שתדעו

"אני מתבאסת מזה שאני לא יותר מזרחית", אמרה עינת ארליך לאימה הטריפוליטאית באחת הסצנות הראשונות בסרטה "מעורבבים" – ששודר אמש (ג') ברשת – ובכך למעשה כבר מיצתה את מטרתו העיקרית. עונת המלפפונים של הפריים טיים לא הייתה יכולה לזמן לצופה מוצר מקומט מזה, אף שנראה כי המצוד אחר אמתלות חדשות לתקוף את הנושא העדתי, על חשבון הצופים האומללים בבית, רחוק מלהיעצר כאן.

"מעורבבים" הוא עצמו הכלאה בין דוקו אוטיוביוגרפי מצידה של ארליך (או שמא יש לכנותה מעתה "זיגדון") למעין תחקיר סוציולוגי הנעזר בראיונות עם נבחרת אינטלקטואלים עסוקה בראשות יפעת ביטון. לכאורה אין כל פסול בדיון טלוויזיוני מעמיק בשאלת ההיברידיות העדתית – כלומר, באשכנזים והמזרחים למחצה – אך זו כשלעצמה מעניינת את ארליך כקליפת השום. היא מעדיפה את אותם סיפורים שבהם הזהות המזרחית מתגלה באורח כמעט מיסטי, כשובו הקתרטי של המודחק, הטורף את הזהות האשכנזית ומחלץ שלושה גרגרי קוסקוס הכלואים בהרים של סלט תפוחי אדמה.

"המפץ הגדול של ההתעוררות הפרסית שלי היה אחרי לילה שבו שמעתי המון מוזיקה ביוטיוב", מתארת סיון ברלין-חזקיה את רגע ההתגלות שלה בראיון לארליך. על פי הסיפור, ברלין-חזקיה נפלה על שיר בפרסית, החלה להקשיב לו בריפיט – וכעת היא מתכננת לקרוא לבתה העתידית בשם הפרסי "נזנין". לעוגיית המדלן המדומיינת הזו אין כל עוגן ממשי. בדיוק על אותו משקל, נזנין ברלין-חזקיה תוכל במרוצת השנים להיתקל בקונצ'רטו של באך ולגלות עצמה מחדש כנצר למשפחת אצולה אירופאית, וחוזר חלילה.

לרגעי ההארה אין אמנם אחיזה בעבר, אך אחיזתם בהווה הישראלי דווקא איתנה. בכל יום שעובר עוד ועוד ישראלים נענים לצו השעה (לרבות ראש הממשלה) ומגלים עצמם מחדש כמזרחים. "מעורבבים", כשעה ורבע של שיחת סלון מרובת קלישאות, הוא דרכה האכזרית של ארליך לספר לנו שהיא מזרחית. היא גייסה לטובת העניין את מרבית בני משפחתה לראיונות מצולמים, ואם זה לא היה מספיק, בסצנה האחרונה היא דופקת "קולולולו" ממעמקי הנשמה. כמילות השיר, לארליך בא לצעוק "אני פרחה", ואין איש שיוכל לעמוד בדרכה.