ערוץ 10 מוכר לצופים את הפלסטינים בעטיפה של ממתק

הכתבה הראשונה בסדרה של חן ליברמן בחדשות 10 על הצעירים הפלסטינים אזרחי ישראל הייתה חשובה - אבל נפלה בדיוק במקומות שאותם היא ביקשה להאיר

"לא פה, לא שם"
"לא פה, לא שם"
13 בפברואר 2017

אמש (א') בחדשות 10 שודר הפרק הראשון בסדרת הכתבות ״הבועה הפלסטינית״, העוסקת בדור ה-Y של הערבים הישראלים. כך הציגה אותה מגישת המהדורה, תמר איש-שלום, אם כי מבין כלל המרואיינים בכתבה, אין אחת או אחד שמגדירים עצמם כ״ערבים ישראלים״. זוהי אירוניה במיטבה, שמראה שגם כשהאליטה היהודית-התקשורתית כבר מפנה סוף-סוף מקום בפריים טיים לצעירים פלסטינים, היא עושה את זה עם לא מעט טעויות.

על סדרת הכתבות אחראית חן ליברמן, עורכת דסק התרבות בחדשות 10. בחודשים האחרונים סימנה עצמה ליברמן כקול משמעותי בזירת החדשות הישראלית, עם סדרות שונות של כתבות שהפנו זרקור לנושאים שבדרך כלל לא מקבלים את המקום הראוי להם במהדורות. גם נושאים שכיחים יותר היא הצליחה להציג מנקודת מבט חדשה ורלוונטית. זכורה במיוחד סדרת הכתבות שעסקה בהטרדות מיניות, בה התראיינו בפנים חשופות ובשמותיהן המלאים נשים שהוטרדו והותקפו ולא מוכנות יותר להיות אלו שנושאות בבושה. הסדרה הזו שודרה באחת מנקודות הרתיחה של הדיון בהטרדות מיניות, והצליחה ליצור סטנדרט חדש לסיקורו.

מצפייה בכתבה הראשונה בסדרה הנוכחית, קשה לצפות ממנה לאותו אפקט. ולא כי היא לא מעניינת או מתייחסת לנקודות חשובות, אלא כי היא רק נוגעת בהן. זה כמעט מתבקש מכתבת מגזין בת עשר דקות, אבל נדמה שליברמן, בינתיים לפחות, רק בודקת את השטח; לא מקשה על המרואיינים, לא מראה לנו את הגזענות הישראלית היומיומית, זו שנמצאת ברחוב ולא בקרב המחוקקים. למרואיינים בכתבה יש המון מה להגיד, וכמעט כל משפט שלהם מוחץ את הלב. יכול להיות שהפורמט הקצרצר הזה יעשה עם הצעירים הפלסטינים שחיים בתל אביב ובחיפה יותר עוול מצדק.

הדיון בין הפלסטינים מוצג באופן שטחי. תאמר נפאר (צילום: אמנון זלאייט, מתוך "ג'נקשן 48")
הדיון בין הפלסטינים מוצג באופן שטחי. תאמר נפאר (צילום: אמנון זלאייט, מתוך "ג'נקשן 48")

הכתבה ששודרה אמש בחרה להתמקד בחלקה בקונפליקטים סביב הסרט ״לא פה, לא שם״, בבימויה של הקולנוענית מייסלון חמוד. כזכור, הסרט עורר סערה עם צאתו לאחר שבעיריית אום אל פחם קראו להחרימו. בכתבה אף נאמר שחמוד התמודדה עם איומים על חייה בעקבות בחירתה לתאר את חייהן המתירניים של צעירות פלסטיניות בתל אביב. המוסיקאי והשחקן תאמר נפאר, לעומת זאת, לא אהב את הסרט מסיבות אחרות: לדבריו, הפתרון שמוצא ״לא פה, לא שם״ בתל אביביוּת, חוטא ב״פרופגנדה מערבית״.

הדיון האידיאולוגי בין נפאר וחמוד מוצג בכתבה באופן מעט שטחי, כזה שמשחק לידיהם של אלו שישבו מול המסך ונהנו לראות ערבים רבים בינם ובין עצמם. אך האם קיימת בכלל דרך אחרת להביא את הדיון הזה אל כלי התקשורת הכל כך יהודיים? כמו שנפאר טוען, האפקט התקשורתי לו זכה ״לא פה, לא שם״ חשוב יותר מהסרט עצמו, ואולי זה גם נכון לגבי סדרת הכתבות של ליברמן: עצם קיומן מתעלה על התוכן. את הדיונים ואת הפערים האידיאולוגיים בחברה הערבית, יפתרו הם בעצמם, לדבריו של נפאר, ״בלי ההתנשאות הישראלית״.

בקטע שצרם במיוחד מסבירה מרואיינת (שאת שמה לא רואים לנכון אנשי מחלקת הפוסט של חדשות 10 לציין) שהיא ״פלסטינאית״. התרגום התעקש על ״פלסטינית״, וזה מעט צרם, כי רגע לאחר מכן מתעקשת ובצדק חמוד על זכותה להגדיר בעצמה מי היא. ההתעקשות הלשונית אולי נדמית מינימלית, אך היא מיותרת. כבודה של העברית במקומה מונח, אבל כבודם של בני אדם קודם לה.

כמו הורה שמחביא לילדו ירקות בתוך קציצה כי האחרון לא מוכן לאכול אותם בצורתם המקורית, כך אנשי חדשות 10 מסתירים כתבות חשובות, שלא לומר קריטיות, לחיים בישראל במעטפת חלקה, כזו שלא תיתקע לצופים בגרון. אבל אי אפשר להתעלם מהאריזה ומהמסרים שהיא בעצמה מעבירה, והמסרים האלו הם בדיוק אותה ״התנשאות ישראלית״ שעליה דיבר נפאר.