כולנו ביחד וכל אחד לחוד
הוא התגבר על קללת הסטנדאפיסטים, פיצח את הגנום האנושי והפך לסמל תנועת הנורמקור. לואי סי.קיי ו"לואי" חוזרים סוף סוף למסך בשבוע הבא. איתי זיו מסביר מה הופך אותו לאגדה עוד בחייו
לאחרונה צצו כמה וכמה דיווחים עיתונאיים (וגם פה ב-Time Out) על הנורמקור – תנועה בהתהוות המטיפה ליחיד להיראות "כמו כולם". לכאורה, היא מבקשת להצביע על ה"אנשים רגילים" כמתלבשים הנכונים; בפועל היא מתייחסת אליהם כאל טבע דומם, כאל אובייקט שנועד לסמן בדמותו את היעד, אשר כיבושו שמור אך ורק לחקיינים הפאשניסטים. מידת ההצלחה תיקבע על פי מידת הדיוק של החיקוי. הנורמקור היא לפיכך המשכה הישיר של ההיפסטריות. זו האחרונה הייתה פרויקט חיקוי מתמשך של אידיאה שאיננה באמת קיימת, ועכשיו, לאחר שהניסיון לדייק אותה מיצה עצמו, הוכרז מודל חדש שייתן את האות לספירה חדשה: האדם הנורמלי.
זה תקופה שהעשייה בשוליים התרבותיים הגלובליים מושפעת עמוקות מהלך הרוח ההיפסטרי. בהתאמה לכך, היא התחלקה כמו תאים ממאירים לנישות תחומות היטב, כל אחת מכסה מילימטר אחר של הקיום. הייצוג הטלוויזיוני המובהק ביותר של הלך רוח זה היא "בנות" המענגת. היא אמנם עוסקת ככל סדרה בנושאים כלליים, כלל אנושיים, ועושה זאת היטב רוב הזמן, אבל כדי לקרוא בה בדיוק את מה שהיוצרת לינה דנהאם כתבה, צריך להגיע עם הר של ידע תרבותי מוקדם. ואולי זה משהו בסיסי יותר – צריך להיוולד למעמד הנכון.
עם טי שירט שחורה, ג'ינס מהוה, זקן צרפתי וניו באלאנס שאומרות "ויתרתי", לואי סי.קיי הוא הטבע הדומם שהמילייה התרבותי של דנהאם עושה עליו בימים אלה קופה. האם יש סיכוי שהוא יושב כעת בבית קפה ניו יורקי, מעלעל במגזין אופנה ואומר לעצמו בקול רם שהקדים את זמנו? אולי רק אם דנהאם עומדת מאחוריו ותוקעת לו אקדח לרקה. סי.קיי הוא אחד שלא משחק במשחק של ז'אנרים, הגדרות ואופנות. במובן מסוים, הוא מחוץ לזמן.
אין לטעות: סי.קיי בהחלט מגיע ממסורת מסוימת. הוא אולי מחוץ לזמן, אבל נטוע חזק מאוד במרחב בעיר ניו יורק, על מרתפי הסטנד־אפ אפופי העשן, שידעו את לני ברוס, אנדי קאופמן ובילי היקס. הפסקול ברקע הוא אותם צלילי חצוצרה ג'אזית. לא לחינם החליט בסיום העונה השנייה של הסדרה שלו, "לואי", לוותר על מלאכת העריכה ולהפקיד אותה בידיה של העורכת הקבועה של וודי אלן, ומאז הוא מסתפק בבימוי, כתיבה, הפקה ומשחק. לא לחינם שחרר ערב העונה האחרונה טיזר שהיה כולו הומאז' ל"מנהטן" של אלן – מחווה שנעשתה לפני שבתו המאומצת של דלן, דילן פארו, האשימה אותו בניצול מיני.
השבוע (3.5) תעלה ברשת הכבלים האמריקאית FX העונה הרביעית והמיוחלת של "לואי" (ואצלנו ב־yes, בימי רביעי ב־22:30), לאחר הפסקה של יותר משנה וחצי. על פי ניסיון העבר, היא תמשיך לעסוק בדברים כשהם לעצמם: חיים ומוות, נעורים וזקנה, ילדות והורות; כל הנושאים הגדולים של יצירת האמנות, פחות או יותר מאז המחזות היווניים הקלאסיים (כן, וגם אוננות ופלוצים). היא לא מגבילה את עצמה נושאית, ולא מטילה על הצופה לפענח את שפתה המילולית והאסתטית תוך כדי צפייה. במובן הזה, "לואי" הרוויחה את מה שחמק מ"בנות": את העולם. כלומר את כל העולם, להבדיל משכבה צרה שלו.
אבל זה לא נגמר שם. מה שעושה את "לואי" למה שהיא הוא האופן שבו היא מטפלת באותם נושאים – הכלי העיקרי שלה הוא המבט של סי.קיי על העולם – מבט ראשוני, ילדי בלא מעט מובנים, נפעם. פעור במלוא ההיקף. במבט כזה, שום דבר אינו מובן מאליו. בראיון עמו לפני שנתיים ב"רולינג סטון", שתורגם ל"הארץ", אמר סי.קיי שהוא מתמחה "בדה־קונסטרוקציה עד לנקודה שבה אתה נשאר עם בלגן מזוין של שאלות שאין להן תשובות". למען הסר ספק, אין דבר מצחיק מזה.
היו אלו דווקא קטעי הסטנד־אפ המופתיים של סי.קיי, במסגרת הספיישלים השונים שהפיק, שבהם הפעיל את אותו מבט – את אותה הזרה – בצורה כל כך קורעת מצחוק. בספיישל "Hilarious", כשמו כן הוא, הוא הפנה אותה כלפי תופעת הטלפונים הסלולריים, תוך שהוא מאשים את בעליהם שאינם יודעים להעריך את הפלא הזה ומקטרים שהאות שנשלח ללוויין לא חוזר מספיק מהר ("מהירות האור לא מספיקה להם"); וב"Live at Bacon Theater" כלפי כלל בני האדם, שלא שמרו כפי שצריך על כדור הארץ שהופקד בידיהם, זיהמו אותו בנפט ושאר רעלים וכעת דובי הקוטב נראים כאילו שפכו עליהם חרא.
ב"לואי", מטבע הדברים, המבט הילדי שמור בדרך כלל לבנותיו הקטנות של סי.קיי. למשל, כשהן רואות אותו מתאמן בריצה כדי לזכות במשרת המגיש של ה"לייט נייט שואו", הבת הגדולה שואלת: "אבא, אם הם רוצים מישהו רזה, למה שלא ייקחו מישהו רזה?". אולם בסדרה ההזרה נעשית בדרך נוספת – באמצעות הצורה, המדיום.
גאון מפגר
סי.קיי נהדר ביצירת רגעים עקמומיים הנוצרים אגב שבירת המהלך ה"תקין" של הדברים; סדקים במכונה החושפים את המנגנון הפנימי שלה. הוא עשוי לגרום לכך באמצעות שחקנית שחורה שמגלמת אימא לילדות בלונדיניות ("אם הדמות עובדת עבור הסדרה, לא אכפת לי מהגזע שלה", אמר סי.קיי בראיון לג'יימי פאלון), או בליהוק שתי שחקניות שונות לגלם את אמו ("אני רוצה שמונה אימהות בסדרה", אמר בראיון אחר). חשיפת המנגנון, שנועדה לאפשר שקיפות ביחס לתהליך היצירה, היא חלק ממה שמסייע לצופה להיפטר מהנחות היסוד שלו, מהדברים שנראים כביכול מובנים מאליהם.
בעונה האחרונה של הסדרה, כאשר נשיא CBS לוחץ עליו לשקול את האפשרות להנחות את ה"לייט נייט שואו", הוא מתאר בפניו את המסלול המצוי שסטנדאפיסט כמוהו קרוב לוודאי יעבור אם לא יממש את האקזיט שנקרה בפניו. הוא אומר: אתה תמשיך לעשות סטנד־אפ, מדי פעם תצלם גם ספיישל לכבלים, תגמור את הסוס, תתחיל ללמד כתיבה בקולג' ציבורי ותירדם מול הלייט נייט בהנחיית ג'רי סיינפלד (המתחרה שלו על המשרה).
בסופו של יום לואי סי.קיי האמיתי הצליח להימלט מהמסלול הזה – ששורטט בדם של סטנדאפיסטים – בזכות יכולתו לממש את אמרתו של ג'ויס: "האוניברסלי שוכן בתוך הפרטיקולרי". הוא משרטט מפה כל כך מדויקת של הנפש, שגם אנשים מהקצה האחר של העולם יכולים לצעוד על פיה בבטחה. זה סוג הדברים שעושים מהם כסף, ובעיקר תהילת עולם. מה זה נורמקור מול הנצח.