לפני כולם: סיפורו של האדם ששינה את הסטנדאפ לנצח

ריצ'רד פריור, שמת בדיוק לפני עשור מטרשת נפוצה, הוא האב הרוחני של כל הסטנדאפיסטים שאתם מכירים. אספנו את חמשת הדברים שלמרות הכל, לא הצליחו להרוג אותו

צייר לך שפם. ריצ'רד פריור. צילום מסך.
צייר לך שפם. ריצ'רד פריור. צילום מסך.
10 בדצמבר 2015

"הפיקאסו של המקצוע שלנו", כך בחר ג'רי סיינפלד לתאר את ריצ'רד פריור, אחת ההשפעות הגדולות והמוזרות על הקריירה שלו. הקומיקאי היהודי מניו יורק – שהקושי הגדול ביותר שנתקל בו בחייו היה קשור לאוכל מטוסים והקללה העסיסית ביותר שהוציא מפיו ודאי הייתה "אוי, ויי" – מביט בהערכה על הקומיקאי השחור שגדל בבית בושת ומעולם לא הוציא מפיו משפט שלא כלל לפחות "פאק" אחד. הוא הג'ורדן, המארדונה, הפיקאסו. כמותם הוא השפיע על כל מי שהיה סביבו ועל כל מי שבא אחריו.

פריור, שהלך לעולמו בדיוק לפני עשור, נחשב עד היום לקומיקאי החשוב בדורו, ואולי בכלל. הוא הכיל הכל – הוא היה קומיקאי גופני מרהיב ממש כשם שהיה אינטרוספקטיבי; חכם באופן בלתי רגיל ובוטה בצורה מטלטלת; בעל טיימינג קומי מדויק להפליא, ובכל זאת בעל קצב משלו.

הסיפור שחושף את אישיותו של פריור יותר מכל כבר סופר מפי אדי מרפי במהלך המופע "Raw" מ־1987. מרפי, שהיה אז בשיאו, סיפר שערב אחד זכה לשיחת טלפון מפתיעה מאגדת קומדיה שחורה אחרת – ביל קוסבי, שהתקשר לנזוף בו על השפה הגסה שנהג להשתמש בה במופע. מרפי הנזוף סיים את השיחה פגוע והתקשר למורו ורבו פריור ואמר לו "קוסבי אמר שאני מלוכלך מדי". פריור לא חשב פעמיים. "בפעם הבאה שהמאדרפאקר מתקשר, תגיד לו שיבוא למצוץ את הזין שלי. כי אני לא שם זין. מה שלא יהיה החרא שמצחיק אנשים, פשוט תגיד אותו". וכולנו יודעים מה קרה עם הצדקן המזדיין הזה קוסבי.

פריור לעומתו, כבר לא איתנו מזה עשור, וגם ב-15 השנים שלפני בקושי היה פעיל עקב מחלת הטרשת הנפוצה. כמעט בלתי נתפס לחשוב שהאדם בעל ההרס העצמי הכי מרהיב הצליח למות בסוף בגיל 65 המופלג (יחסית). במיוחד בהתחשב בכל מה שיכל, וכנראה היה צריך, להרוג אותו עוד לפני:

הילדות שלו

"הוא גדל בפיוריה, אילנוי. איפה שחצי מהילדים קוראים לו 'סופרסטאר' וחצי מהילדים קוראים לו 'אבא'". פול מוני, מתוך הרוסט שנערך לכבודו ב-1977.

ריצ'רד נולד ב-1940 בפיר הזבל של אמריקה. פיוריה שבאילנוי לא מוכרת באחוזי הפשע שלה כמו קומפטון או בצפיפות האורבנית כמו ברוקלין, אבל בכל הנוגע ללהיות שחור, לגדול בעיירה של מדינת אילנוי, שעוד החזיקה במגוון חוקי הפרדה גזעית, זה לא משחק ילדים. רק שהעיר שבה גדל היתה החלק הקל בילדותו של פריור. מה היה החלק הקשה? ובכן, מאיפה להתחיל?

אימו של פריור היתה זונה בבית בושת, סבתו היתה בעלת בית הבושת ואביו היקר היה מתאגרף חובבן והאסלר מקצוען שהיה מגיע קבוע לבית הבושת. ריצ'רד, ילד עם לשון חדה וגוף שדוף, גדל בבית הבושת יחד עם שלושה "אחים" והעביר את הזמן שלו בלשעשע לקוחות שהמתינו לתורם. פלא שהוא קילל כל כך?

נשים

"ראשית, יש לי הודעה קטנה. מיד אחר אליפות העולם בבייסבול, מפגש האיחוד בין נשותיו לשעבר של ריצ'ארד יערך באיצטדיון דוג'רס". סנדרה ברנרד, מתוך הרוסט.

עם מודל גבריות של לקוחות בית בושת והיותו קורבן לתקיפה מינית (נטען שהוא "זכה" לחוויה המינית הראשונה שלו בגיל 9), לא היה לריצ'רד האומלל סיכוי ממשי למערכת יחסים בריאה. הוא היה נשוי שבע פעמים, לחמש נשים שונות והוליד שבע צאצעים, לפחות ככל שידוע.

היחסים הללו, לטוב ולרע, היו כמעט תמיד קצרים, אינטנסיביים וסיפקו המון חומרים למופע של פריור, ועוד יותר חומרים פליליים. חיי האהבה של ריצ'רד התאוששו רק בערוב ימיו, כאשר חזר לאישתו הרביעית בגיל 60 לקשר הארוך בחייו – חמש שנים.

האדם הלבן

"בראשית דרכו נהגו לקבל את פניו בעיירות קטנות באמצעות קשירת סרטים צהובים יפים לעצים. ואז ניסו לתלות אותו מהם". רובין וויליאמס, מתוך הרוסט.

כמי שגדל בתקופה בה שחורים ולבנים עוד לא הורשו להופיע באותם המועדונים, והדרך היחידה להיות שחור ומפורסם היא להיות חיקוי עלוב של הקלישאה שבה האדם הלבן צופה בך, פריור שיחק את המשחק. לפחות בהתחלה. הוא נהג לעשות רוטינות הומור קלילות, מדבר במהירות על נושאים קלילים ומשתמש בגופו הדקיק כדי להתנועע בצורה משעשעת על הבמה. סגנונו דמה בהרבה לזה של ביל קוסבי ורד פוקס לפניו, שהיו קומיקאים שחורים שהתחנפו, במאמץ להתקבל כחברים שווים ומועילים בחברה, לקהל הלבן. כל זה הפסיק בערב אחד בספטמבר 1967.

פריור, שכבר זכה להצלחה מסוימת וקיבל ספוט קבוע בלאס וגאס, עלה על במת מלון אלאדין (היום הפלנט הוליווד הוטל) והביט בקהל, בו זיהה את דין מרטין, שאר חבורת הראט-פאק ואך ורק קהל לבן. ברגע שהוא מאוחר יותר תיאר בתור "התגלות", הביט פריור לעבר הקהל, קרא לתוך המקרופון "מה לעזאזל אני עושה כאן?!" וירד מהבמה. מאותו הרגע, פריור הפך להיות לקומיקאי השחור ביותר שתפס את הבמה, מתהדר בגזע שלו כמו במניפת נוצות, מדבר על אפריקה, גזענות, נשים לבנות, ניגר'ז וכל מה שהאדם הלבן לא רצה לשמוע. לא שזה גרם לו לבוא פחות להופעות. "אנשים לבנים שואלים אותי: 'למה אתם כל הזמן מחזיקים את הזין שלכם?'", סיפר פריור באחת ההופעות. "אני עונה להם: 'כי חוץ מזה לקחתם לנו הכל בני זונות!'". והם צחקו.

הסמים

"יש אנשים שנולדו עם כפית של כסף בפה. ריצ'רד נולד עם אחת מעל למצית". ויק דנלופ, מתוך הרוסט.

אבל יותר משריצ'רד אהב נשים, הוא אהבה סמים. אוהו, כמה שהוא אהב סמים. כגבר שחור צעיר שמגיע מכלום ועולה לגדולה, הפיתוי גדול, התגמול משמח והמחיר מתגלה מאוחר מדי. פריור הפך לג'אנקי, כהגדרתו. פריור, שהגיע לקוקאין בשלב דיי מוקדם, ננעל סופית להתמכרות ברגע שהחל לצרוך אותו באופן שקרוי "פריבייס".

מדובר בשיטה לזיקוק ועישון קוקאין המוביל לתופעות דומות לקראק. ממכר לא פחות. "לדעתי הסנפתי את כל פרו", אמר. "לדעתי יכלתי לקנות את פרו עם הכסף שהוצאתי על קוקאין". זה גם הוביל לתקרית המפורסמת ביותר של פריור – הפעם שבה הוא כמעט שרף את עצמו בעקבות "תאונת עבודה" של חימום הסם.

ריצ'רד פריור

"האיש הזה גאון. מי עוד יכול לקחת את כל צורות הקומדיה – סלאפסטיק, סאטירה פנטומימה וסטנדאפ – ולהפוך אותם למשהו שיפגע בכולם?". רובין וויליאמס, מתוך הרוסט.

אותו אירוע, ספק ניסיון התאבדות, התרחש ב-1980. עד היום לא ברור אם פריור עשה טעות או שפך על עצמו בכוונה בקבוק רום, אבל מה שידוע זה שאירע פיצוץ, ומתוכו יצא ריצ'רד פריור בוער ורץ באימה ברחוב. גם זה לא הרג אותו, חרף כל ניסיונותיו. ההרס העצמי של פריור שוב כשל.

וכאן חוזרת הגאונות האמיתית של פריור. שנתיים אחר כך, חזר פריור לבמת הסאנסט סטריפ להציג את מה שהפך למופע המפורסם בקטלוג שלו. את עשרים הדקות הראשונות של המופע הוא הקדיש לסיפור השריפה. "כל מי שמכיר אותי, יודע שלפני שאני הולך לישון אני אוכל חלב ועוגיות". פתח את הסיפור. "לילה אחד ערבבתי חלב דל שומן עם החלב הרגיל, וברגע שטבלתי את העוגיה החרא הזה התפוצץ". הבדיחה הזו, שנוגעת בהתחמקות מהאמת, מגיעה רגע לפני שפריור מספר את הסיפור המלא, הכן והמזעזע. חושף איך זה מרגיש להיות מכור, איך זה מרגיש לבעור ואיך זה מרגיש להתאושש מכוויות. כמו תמיד, פריור לקח את הרגעים הקשים ביותר של חייו ובאלכימיה קסומה הפך אותם לבדיחות מבריקות. כמו תמיד, הקהל שאג מצחוק.