"מי זו אמריקה?": דאחקות על ימנים טיפשים זה כבר לא חתרני

סשה ברון כהן עושה קאמבק טלוויזיוני עם "מי זו אמריקה?" - דמויות מופרעות (בהן אל"מ בצה"ל שמדריך ילדים בנשק) שמגחיכות מרואיינים. זה עדיין מצחיק, אבל אין בזה שום דבר נועז

סשה ברון כהן כאל"מ ערן מורד
סשה ברון כהן כאל"מ ערן מורד
15 ביולי 2018

לא מעט ממי שהתבגרו בשנות האלפיים זוכרים את "בוראט: רוצה לומד תרבות אמריקה בשביל נהדרת קזחסטן" כסרט הכי מצחיק שהם ראו. מי שקומדיית היענו־דוקו של סשה ברון כהן על הכתב הקזחי ומסעו לאורכה ולרוחבה של ארצות הברית בעקבות פמלה אנדרסון תפסה אותו במצב הנכון ועם החבר'ה הנכונים, בטח זוכר את חוויית הצפייה כהתפרצות צחוק בלתי רצונית באורך 84 דקות. אבל רגע השיא הקולנועי של ברון כהן מ־2006 הוא היוצא מן הכלל. "עלי ג'י: הסרט" (2002) לא ממש הותיר חותם מחוץ לבריטניה, "ברונו" (2009) ו"הדיקטטור" (2012) באו והלכו, ו"גרימסבי" (2016) היה כישלון מהדהד. גם סדרה של תפקידים דרמטיים קטנים בסרטי איכות, למשל "הוגו" של סקורסזה או "עלובי החיים" זוכה האוסקר, לא בדיוק הזניקו לו את הקריירה.

ההומור הפרובוקטיבי והחתרני של ברון כהן עובד הרבה יותר טוב בטלוויזיה, שם הוא יכול לשחק את המשחק שהוא הכי אוהב: להיבלע כל כולו אל תוך דמות קיצונית ומגוחכת – וונאבי ראפר טיפש מפרבר אנגלי או דוגמן גרמני קינקי – ולהפגיש אותה עם דמויות לא פחות מגוחכות מהעולם האמיתי: פוליטיקאים מעונבים, גזענים מקובעים, דונלד טראמפ. הדמויות שפיתח ב-18 הפרקים של "עלי ג'י" היו הרבה יותר חדות ואפקטיביות ממה שראינו בקולנוע, אולי כי הן לא התבקשו להניע קדימה איזושהי עלילה או לפנות לקהלים רחבים כדי להצדיק את התקציב ההוליוודי. אפילו ההופעות הטלוויזיוניות שלו שנועדו בסך הכל לקדם את אותם סרטים – למשל, כאשר "הדיקטטור" שפך את האפר של קים ג'ונג איל על המנחה המלוקק ראיין סירקסט בשטיח האדום של האוסקר – לעיתים זכורות יותר מהסרטים עצמם. רק על המסך הקטן, סשה ברון כהן יכול להתפרע ולהסתכן בשידור חי – כלומר להיות עצמו.

עוד כתבות מעניינות:
"סיפורה של שפחה": אליזבת' מוס מסבירה את סיום העונה המעצבן
"שטוקהולם" המצוינת משלימה את המהפך הרענן שעשה כאן 11
HBO הולכת להתחרות בנטפליקס, ואלה חדשות רעות לכולנו

לכן הקאמבק הנוכחי שלו למדיום (טלוויזיה) ולפורמט (תכנית ראיונות עם דמויות) בסדרה "מי זו אמריקה?" מגיע עם ים ציפיות. הצילומים נערכו בחשאיות מוחלטת, רשת "שואוטיים" טפטפה בתבונה כמות מזערית של חומר קידומי, אפילו הקרנת העיתונאים התל אביבית חייבה את הצופים לחתום על הסכמי סודיות תחת השגחתו של שומר חמוש. אבל על היח"צ הכי טוב חתומים, בתזמון מושלם רגע לפני עלייתה לשידור, כמה מהפוליטיקאים השמרנים שנפלו בפח והתראיינו בתוכנית – שרה פיילין למשל, או רוי מור, השופט מאלבמה שהואשם בתקיפה מינית ובכל זאת כמעט הגיע לבית הנבחרים. פיילין התראיינה ארוכות ב-ABC (המתחרה של CBS, בעלת "שואוטיים" שעומדת מאחורי הפקת הסדרה) וקיבלה המון אמפתיה – ברון כהן שיקר לה ולבתה, סיפרה, והציג את עצמו כלוחם לשעבר שמרותק לכיסא גלגלים, כלומר דמות נצלנית ופוגענית לכל הדעות. רוי מור איים בתביעה. מפיקי הסדרה, שהצטיידו בסוללת עורכי דין מבעוד מועד, ודאי חיככו ידיהם בסיפוק כאשר הפוליטיקאים חסרי ההומור עשו בדיוק מה שמצופה מהם.

פעוטות נגד מחבלים

אחת הדמויות החדשות שברון כהן מציג בסדרה היא ערן מורד, אל"מ במיל' בצה"ל שמתמחה בהדרכת ילדים אמריקאים לשימוש בנשק חם – סוג של שילוב בין מדריך הכושר גלעד ינקלביץ' לבוראט. מלבדה יש גם אסיר לשעבר שמתמחה באמנות צואתית, אקטיביסט היפי בשם נמסטה, וד"ר בילי וויין ראדיק ג'וניור, אותו נכה שעיצבן את שרה פיילין, סוג של בלוגר ימני קיצוני (הנה האתר הפיקטיבי שלו). את הנוהל אנחנו מכירים: ברון כהן, במעטה הדמויות שלו, נפגש לראיונות עם אנשים אמיתיים שכפי הנראה אינם מודעים לסיטואציה, ואיכשהו גם לא מזהים אותו תחת האיפור. השאלות והבקשות הופכות יותר ויותר מגוחכות, רמת המבוכה עולה ולרוב זה נגמר בפיצוץ ו/או בחשיפת האורח במערומיו – כלומר כגזען, טיפש, מושחת או שילוב של הנ"ל.

כן, זה עדיין מצחיק. אבל ב-2018 השטיק הידוע של כהן, למען האמת, קצת מוגבל. האג'נדה הפוליטית שלו ברורה, ומיישרת קו עם כל התוצרת שמגיעה אלינו מהוליווד הליברלית. הפרק הראשון אמנם נפתח עם ברני סנדרס השמאלן, אבל הריאיון איתו, על פניו סוג של עלה תאנה שאמור לשדר סיקור מאוזן, נועד יותר להגחיך את מתנגדיו מאשר אותו. בהמשך הפרק קורבנות הסאטירה של כהן מגיעים כולם מהצד הרפובליקני של המפה הפוליטית: רגע השיא הוא סדרה של נבחרי קונגרס שבאופן די מדהים תומכים, מול המצלמה, בפרויקט של ערן מורד לחמש ולהדריך פעוטות לשימוש בנשק אוטומטי מול מחבלים. עבור קהל ישראלי, הרגע הזה עלול לעורר אי נחת מסוים. זהו הייצוג הישראלי – מיליטנטים צמאי דם. רבים בקהל היעד של התכנית גם ככה ודאי לא מתים עלינו. העובדה שכהן, שמבקר פה מדי פעם אצל בני משפחתו הישראליים אבל נמנע מהצהרות מפורשות בעד או נגד ישראל, יגלם בקרוב את המרגל אלי כהן בסדרה של גידי רף בנטפליקס – עשויה קצת להקל על הנזק ההסברתי בקרב טוקבקיסטים מקומיים, אבל מי יודע.

סשה ברון כהן בהוליווד, 2016 (צילום: פרדריק מ. בראון/Getty Images)
סשה ברון כהן בהוליווד, 2016 (צילום: פרדריק מ. בראון/Getty Images)

אם לכהן באמת היה אומץ, הוא היה שם לו בין הכוונות, למשל, את צקצקני הפוליטקלי קורקט, את הדמוקרטים האליטסטים שאיבדו כל קשר עם מעמד הביניים, את הנעלבים המקצועיים בטוויטר. את השמאל, בקיצור. רוצה להרשים אותנו, סשה? להיות נועז באמת? נראה אותך מותח מישהו מהחברים שלך בהוליווד או בניו יורק טיימס. הבנו – טראמפ אהבל והרדנקס שהצביעו לו לא מבינים תקשורת. מה החוכמה הגדולה לעבוד עליהם? קשה זה לא. הסדרה החדשה בטח לא תשנה את דעתו של אף אחד – באקלים הנוכחי באמריקה (ולא רק שם) הרי אין מתלבטים, אין אמצע, אין אפור – יש אותם ויש אותנו. סשה ברון כהן בסך הכל מספק עוד קצת חומר לתיבת התהודה.

בינתיים, בפרקים הטריים של "קומיקאים במכוניות שותים קפה" בנטפליקס, ג'רי סיינפלד – אולי ההיפוך הגמור לברון כהן – דווקא קצת מאתגר את הסטטוס קוו ומאמץ לעצמו פרסונה של שמרן-נרגן, ומתלונן באוזני מרואייניו הליברלים (אלן דג'נרס, למשל) על אווירת משטרת המחשבות. איכשהו, סיינפלד קשישא הוא פתאום החתרני והחדשני, בעוד סשה ברון כהן, פעם הילד הרע של הסאטירה, משתדל להיות נחמד למי שצריך. או כמו שבוראט היה אומר: "ניייייס!".

← "מי זו אמריקה?", החל מיום ראשון (15.7) 07:00 ב-yes VOD ובימי שני 22:00 ב-yes EDGE

מחפשים סדרה חדשה? בואו לדבר על זה בקבוצת הטלוויזיה של Time Out, "מה רואים היום?"

רוצים להתעדכן ראשונים בכל מה שחם בתל אביב? הורידו את האפליקציה שלנו!
להורדה לאייפון | להורדה לאנדרואיד