מציאות משתנה

הרייטינג יורד, הדיבור נעלם, התכנים מקצינים והקהל משועמם. הריאליטי - הז'אנר הטלוויזיוני הבולט של העשור האחרון והתופעה התרבותית הבכירה בעולם - בדרך לפנות את מרכז הבמה. בקרוב גם בישראל

שופטי כוכב נולד
שופטי כוכב נולד
22 באוגוסט 2013

אחת מעצות הזהב שכל מפיק טלוויזיה נמרץ חוזר ומשנן מול המראה מדי ערב היא שכשאתה שומע שמספידים ז'אנר כלשהו – סימן שברגעים אלו ממש הוא נולד מחדש. מה שאומר שמי שמחכך כעת את ידיו בהנאה ומספיד את הריאליטי עוד עלול להצטער על הרגע שבו עשה זאת.

לא היה עוד ז'אנר שנכתש, הוכפש ובוזה כמו הריאליטי. אינספור מאמרים צהלו, ניתחו וביכו את לכתו פעם אחר פעם במהלך העשור האחרון, אולם הוא – כמו ג'ון וויין, ואן דאם ושמעון פרס – נשאר לעמוד אחרון. גם השמחה על הירידה הנוכחית בקרנו של הז'אנר עלולה להיות מוקדמת מדי: על פי "הוליווד רפורטר" כמעט מדי שבוע עולה תוכנית ריאליטי חדשה ללוח השידורים האמריקני. ובכל זאת נדמה שהסוגה השנויה במחלוקת נמצאת בשפל חסר תקדים.

מבט על טבלאות הרייטינג של מפלצות הריאליטי לאורך השנים מצביע על היחלשות מתמדת: "אמריקן איידול" רשמה רייטינג בלתי נתפס של 38 מיליון צופים בתקופת השיא שלה, אולם לפי העונה האחרונה, שהסתיימה עם רייטינג של 14 מיליון צופים, נראה ששום קאט־פייט בין מריה קארי לניקי מינאז' אינו יכול לעצור את ההידרדרות. "רוקדים עם כוכבים", שפיזזה את דרכה ללבם של 25 מיליון צופים רק לפני שלוש שנים מסתפקת בימינו כמעט במחציתם – 13.3 מיליון. "הרווק", שגם בגרסה הדודו אהרונית שלה לא בדיוק ממריאה, צנחה מ־15 מיליון צופים ב־2010 ל־10.8 מיליון בעונה הנוכחית.

אם לוקחים בחשבון את מבול סדרות הדרמה האיכותיות שנוגס בהגמוניה של הוליווד ובהשתכללות הבלתי פוסקת של הסיטקום, אפשר להאמין לתחזיות שלפיהן בעוד שנתיים־שלוש נזכה לראות את תוכניות הריאליטי מפנות את מקומן לטובת היצע תוכני מגוון יותר, תוך התמקדות בשידורים בשעות היום ובערוצי נישה, והרפיית אחיזת ברזל בביצים של הפריים טיים. בישראל, לצערם של הצקצקנים ולשמחתם של המכורים, הריאליטי עדיין עומד בראש מעייניהן של הזכייניות, אבל קשה להאמין שלנוכח המתרחש בעולם – ובעיקר לנוכח ההצלחה והכיבודים שמביאות הפקות המקור המקומיות המושקעות – לא נראה תמורות גם אצלנו.

כל אלה תקפים עוד יותר כאשר לוקחים בחשבון את האפקט הברנז'אי, שנעלם כמעט לחלוטין מהשיח סביב תוכניות הריאליטי המשודרות בישראל ובעיקר סביב "האח הגדול". בעוד שעד כה הצפייה בתוכנית הייתה חלק מהבון טון התל אביבי, שאף התקומם כנגד גבוהי המצח שהעזו לבוז לז'אנר, הרי כיום כמעט לא תמצאו מליצי יושר של ריאליטי בכלל ושל "האח הגדול" בפרט. העונה הנוכחית – בגלל ליהוק גרוע, בגלל פרשת הכדורים ובבגלל תחושת מיאוס הפורמט – כמעט לא מייצרת דיבור שחורג מגבולות הקהל המכור, ולא משנה כמה תקריות גזעניות, הומופוביות ושערוריתיות היא מייצרת.

הדבר ניכר ברשתות החברתיות ובשיחות הקולר – המדד האמין ביותר לבאזז. אם בעונות קודמות הרחש שבחש סביב שפרה ובובליל, סער ואלירז ודנה ופרידה חצה ז'אנרים – היום הוא נותר מגודר. אם לא די בכך, גם הניסיון של ערוץ 10 ליצור רצועת ריאליטי שתיתן פייט לערוץ 2 עם "אקסטרים מייקאובר" ו"הרווק" נחל כישלון רייטינגי חרוץ, והמספרים מתקשים להתרומם מעל לחד־ ספרתי. במקרה של "הרווק" הכישלון צורב עוד יותר, שכן מאחורי התוכנית הושקעה מחשבה ליהוקית עמוקה – הזמר הפופולרי, החביב והעילג דודו אהרון – במטרה להפוך אותה לפולחן בסגנון "חי בלה לה לנד" ו"גולסטאר". אלא שמה שעובד בערוצי נישה, לא בהכרח נכון לברודקאסט. "יש בהחלט תחושה כזו", מאשרת ד"ר עלינא ברנשטיין, חוקרת ומרצה לתקשורת במסלול האקדמי במכללה למנהל. "חיכיתי לעונה הזו, שילמתי על ערוץ 20 ולא הרגשתי יוצאת דופן. אבל זה לא עובד. משהו מרגיש כמו סרט שכבר היינו בו, אמנם עם דמויות אחרות אבל דומות מדי למה שחווינו".

לקהל נמאס מג'אנק

ההכרה ששליטת הריאליטי בלוח השידורים מאבדת מכוחה הולכת ומחלחלת גם אל המושכים בחוטים. "הרשתות עדיין מריצות לא מעט תוכניות ריאליטי – ובל נשכח שמדובר בקטגוריה רחבה – אבל כולם מבינים היום שהפקת ספקטקל בהשתתפות כוכבים, למשל, כבר לא משתלמת", מעריך "Reality TV: טרוי דה־וולט, מחבר הספר an Insider's Guide to TV's Hottest Market", שנמנה בעבר עם המפיקים של "רוקדים עם כוכבים" ושל "נשות הכדורסלנים" והשתתף בפסגת יוצרי הטלוויזיה של איגוד המפיקים לקולנוע וטלוויזיה בשבוע שעבר. "לעומת זאת, ערוצי נישה בכבלים שאינם יכולים להרשות לעצמם להפיק דרמות או סיטקומים איכותיים, משגשגים הודות להפקת תוכניות ריאליטי שעלותן זולה יותר".

כך שלמעט תוכניות ספציפיות בערוצי נישה שעונות על צרכים של קהל מסוים, לקהל הרחב קצת נמאס מריאליטי?

"לא בטוח. היום יש יותר תוכניות ריאליטי מאי פעם, ובהתאמה גם יש יותר זבל. לקהל פשוט נמאס מג'אנק, לא משנה מאיזה ז'אנר". ד"ר ברנשטיין מרשה לעצמה להתבטא באופן נחרץ יותר: "כשהריאליטי עלה – MTVב־ 'The Real World' קודם עם ואחר כך עם 'הישרדות' בשנת 2001 – דובר על גל עכור שעתיד לחרב את הטלוויזיה. היום ניכר תהליך ברור של דעיכה בז'אנר. התוכניות החזקות עדיין ממוקמות גבוה בטבלאות הרייטינג, אבל זה לא כמו לפני חמש־שש שנים, שכל אחד שהייתה לו מקלדת ניסה להמציא פורמט ריאליטי משלו. כדי לשרוד הריאליטי מושך לקצוות: כיוון אחד הוא הכיוון הטראשי הנמוך. אם תצפי בעונה הראשונה של 'האח הגדול' בהולנד, שבה הומצא הפורמט, תראי סדרה כמעט סמי דוקומנטרית; לעומת זאת אם תצפי בעונה הנוכחית באנגליה הכיוון הוא לגמרי קרקסי: הדמויות אקסטרווגנטיות ובהכללה אפשר לומר שהן מגיעות ממעמד סוציו־אקונומי נמוך יותר. הסטודנטים שלי נורא מתרשמים מכך שבעונה האחרונה הוצע לי להיכנס כדיירת".

והסכמת?

"התפוצצתי מצחוק באמצע הסופרמרקט. מה פתאום? ברור שהמלהקים רוצים ייצוג גם למי שיכול לנהל שיחה, אבל הרבה פחות אנשים יסכימו כיום ללכת לריאליטי, כי ככל שאתה יודע מה זה כולל, כך אתה פחות מעוניין לפדות את 15 דקות התהילה שלך שם, וכתוצאה מכך הרמה יורדת. וגם הקהל הברנז'אי, התל אביבי, שאפילו התגאה שהוא צופה בתוכנית כמו 'האח הגדול', מאבד עניין כי הפער בין המשתתפים לצופים הפך גדול מדי. הכיוון השני הוא ריאליטי מתוסרט סטייל 'Duck Dynasty' – ריאליטי של רדנקס מדרום ארצות הברית – ובמידת מה 'מחוברים/ות' ו'מעושרות' אצלנו. היוצרים אומרים לעצמם: 'אוקיי, אנחנו כבר לא יכולים לסמוך על האנשים הרגילים שיספקו לנו את הדרמה שאנחנו רוצים, אז אנחנו צריכים לשלוט כמה שיותר בתוכן, לכוון את הדמויות ואפילו לכתוב חלק ממנו וכך להעצים, בשאיפה, את רמות הריגוש". העצמת רמת הריגוש נוגעת בנקודה שממנה נובעים מקור כוחו ומקור חולשתו של הריאליטי גם יחד: הנחת המוצא שצריך להקצין תמיד את הסיטואציה ולדגדג את הצופה עם קלשון. האם הצופה אכן זקוק למנות גדושות של דם טלוויזיוני? ובהנחה שלא נראה הוצאה להורג בשידור חי, האם תפיסה כזאת לא מחישה בסופו של דבר את גוויעתו של הז'אנר? "מה שקורה בתקשורת מושפע מעולם הערכים שבו אנו חיים", טוען פרופסור יאיר עמיחי־המבורגר, ראש המרכז לחקר הפסיכולוגיה של האינטרנט בבית הספר לתקשורת שבמרכז הבינתחומי. "אחד מהם הוא שזמן שווה כסף, אחר הוא אינדיווידואליות, אבל מסונתזת, כמו בקבוק קוקה קולה שמוכרים לנו בשם האינדיווידואליות כי השם שלנו כתוב עליו. הצופה הממוצע מוקף גירויים, הוא מולטי טסקר אדיר והתחרות עליו רבה ואכזרית, לא רק מצד הטלוויזיה. מצד אחד נראה כאילו אפשר לעבוד עליו בקלות, מצד אחר הצורך להקיף אותו בזיקוקים עולה כל הזמן. כך שאין סטטוס־קוו: פעם היו אומרים שכלב נשך איש זה לא אייטם, ואילו היום גם איש נשך כלב לא יתפוס כותרת – הוא צריך גם ללעוס ולירוק אותו".

איכס.

"המפיקים מנסים למחזר את הפורמט מתוך מחשבה שפיצחנו את הקוד, אבל הצופה כבר לא שם – הוא לא בעניין שיאכילו אותו במה שהיה נכון לאתמול. בסופו של דבר יש מולנו לקוח קשה; הוא קלט את הפטנט ומבין לאן הולכים, כך שהקצנה, כמו שרואים בעונה הנוכחית של 'האח הגדול', לא עוזרת. זה רק נראה יותר מגוחך".

אז מה הפתרון לדעתך?

"להיות יצירתיים, להטיל את הקוביות מחדש. האמונה שאם נהיה יותר קיצוניים נמשוך את הצופים מוטעית בבסיסה. הקפיצה צריכה להיות איכותית ולא כמותית, וזו חשיבה אחרת לגמרי. נכון, יש אנשים שקונים את ההקצנה הזו, אבל רוב הקהל מצביע ברגליים. אם לא יהיה שינוי מהותי מבחינת הפורמט – וזאת התחרות הגדולה היום, לא רק בטלוויזיה – נשארים רק המכורים. אנחנו חיים בעידן של הפרעת קשב בלתי פוסקת ושל תזזיתיות אדירה שלא תחומה בגבול הטלוויזיה. הכל מחובר יחד. תוכנית לא מוצלחת נכתשת תוך דקה גם ברשתות החברתיות, והשיפוט מהיר, על המקום: מורידים אותך באמצע הכביש ולוקחים לך את האוטו. אין באמת מרחב וזמן ללמידה ולשיפורים. אז אפשר לסחוט את הלימון אבל פרקי הזמן קצובים, והם הולכים ומתקצרים. די מצחיק שהקברניטים לא קולטים את זה".

דביק יותר, אלים יותר, קיצוני יותר

אם תשאלו את העוסקים במלאכה, ההקצנה בכלל לא כלולה בלקסיקון שלהם. "בואי לא נדבר על ריאליטי, מונח רחב ולא מעוגן או ברור, אלא על בידור", מקדים עמרי מרכוס, מפתח פורמטים ושותף קריאטיבי ב־ProSieben, תאגיד המדיה השני בגודלו באירופה. "בסופו של דבר אנחנו רוצים בידור. והבידור יכול להיות סיפור הסינדרלה של החיילת מקריית גת שהופכת לנסיכה, העני שהופך למיליונר, השמן שהופך לרזה – סוג של טרנספורמציה. ואנחנו מתעצבנים אם הגזען נשאר גזען גם כשסגרו אותו באותו בית עם אתיופית או מההומופוב שנשאר כזה אחרי שהות עם שני קוקסינלים. תמורת הזמן שאנחנו משקיעים בטלוויזיה – במקום לקרוא ספר, לגלוש באינטרנט או לבלות עם בן או בת הזוג – אנחנו רוצים להרגיש שהשקיעו בנו, שקיבלנו את הערך הטוב ביותר, משהו משמעותי".

אבל אלה טיעונים שנכונים להצדקת קיומו של הז'אר בראשית דרכו. ה"ערך" שאתה מדבר עליו הוא לא פעם "חזק יותר, דביק יותר, אכזרי יותר ואלים יותר".

"אני לא מסכים. בוודאי לא בישראל, מדינה שמרנית למדי שבה הטלוויזיה בזמן צפיית השיא מיועדת לכל המשפחה. אני לא חושב שיש תהליך של הקצנה אלא של התמקצעות. אנחנו מגלים עכשיו איך אפשר לשפר את קונסטרוקציות הריאליטי שנוצרו, ועם זאת אנחנו נהיים רגישים יותר לגבי המגבלות שלהן. במקביל הדרישות עולות, כך שקשה לי להסכים שהרמה יורדת, בעיניי היא בעיקר עולה. אני רואה מה הולך בעולם, ובעיניי הטלוויזיה בישראל די מרשימה. אני לא מכיר מקום שיחסית לכמות האוכלוסייה מתפתח בו כל כך הרבה תוכן מקורי וגם איכותי".

אם הטלוויזיה בישראל מרשימה או לא בעולם – על זה אפשר להתווכח. מה שברור הוא שבעוד ובעולם נוכחותו של הריאליטי הולכת ומתכווצת – ולראיה מיפ, פסטיבל הטלוויזיה הגדול בעולם, עמד השנה בסימן היחלשות הריאליטי וריבוי דרמות וסיטקומים – נדמה שהבשורה עוד לא נקלטה בערוצי הברודקאסט הישראליים שמתבצרים בעקשנות בעמדת צפון קוריאה של הריאליטי. מחקר שפרסמה חברת מדיה־מטרי הצרפתית במאי האחרון בחן את התוכניות המובילות בעולם ב־2012 והראה כי רק 13 אחוז מכלל התוכניות המובילות ברחבי העולם היו תוכניות ריאליטי. בישראל לעומת זאת, כ־50 אחוז מכלל התוכניות הנצפות ביותר היו תוכניות ריאליטי. "בשונה מארצות הברית, שבה הריאליטי אינו הז'אנר המשמעותי ביותר על המסך, בישראל המצב אחר", מסכים ד"ר מוטי נייגר, דיקן בית הספר לתקשורת במכללה האקדמית נתניה. "כשאחד העוגנים המרכזיים בזמן צפיית השיא הוא החדשות, אנחנו בעצם מקבלים פריים טיים מצומצם מבחינת שעות, שאם דוחסים לתוכו שתיים־שלוש תוכניות ריאליטי אז המסך 'נסתם', ויש צדק בהרגשה שאנחנו מוצפים. לעומת זאת, כשמתבוננים בגוונים השונים ולא בריאליטי כמקשה אחת אפשר להבין מדוע הוא לא ייעלם – בעיקר כי במובנים רבים הוא מערבב תופעות וז'אנרים שנתקלנו בהם עוד לפניו. בכל תוכנית כזאת יש ערבוב של שעשועונים, דוקומנטרי, תחרויות ואלמנט של טוק שואו, וכפי שלכל ז'אנר טלוויזיוני יש אבולוציה על המרקע, תקופות שיא ושפל – מה שנראה בעתיד הקרוב הוא התפתחויות שונות בתוך המגוון הגדול שנקרא ריאליטי".

קשה להתווכח עם הנתונים

"הריאליטי לא ייעלם וגם לא בטוח שידהה כל כך מהר, כי יש בו משהו שמפצח אלמנט מהותי ביותר בקוד הגנטי שלנו", טוענת ד"ר עמית לביא־דינור, סגנית דיקן וראש התמחות תוכן ויזואלי בבית הספר לתקשורת סמי עופר שבמרכז הבינתחומי שחוקרת עם ד"ר יובל קרניאל את השפעת הריאליטי על ערכים ישראליים. "לפעמים אנחנו לא שמים לב עד כמה הריאליטי שינה את התרבות. אחד הערכים המושרשים בתרבות הישראלית היה הפרטיות: לא מכבסים את הכביסה המלוכלכת בחוץ, יש דברים שלא מדברים עליהם. פתאום מגיע הריאליטי ודוחק באנשים לחשוף בפני כל העולם ואחותו את כל הסודות האינטימיים עד לשלב שזה הופך טריוויאלי. מובן שהתפתחות המדיה, ריבוי הניידים ופייסבוק תרמו את תרומתם, אבל הכל התחיל עם הריאליטי. והיות ולצד זאת ערכי היסוד של החברה הישראלית – כגון קולקטיביזם ושבת אחים יחד – עדיין מקננים בנו, אין פלא שתוכנית כמו 'האח הגדול' ממגנטת למסך כל כך הרבה אנשים. אנחנו עדיין מחפשים את מדורת השבט".

ומה לגבי הטענות החוזרות ונשנות על מניפולציות מטעם ההפקה הנובעות בעיקר מעייפות החומר? מה לגבי פליטי הריאליטי שאף אחד לא זוכר והתחושה של שחיקה כללית של הז'אנר?

"אלה בעיקר טענות של התקשורת – אותה אליטה שלא צופה, או צופה ומבקרת. קשה להתווכח עם הנתונים. אמנם בעולם יש תהליך של ירידה אבל הישראלים מרותקים לריאליטי ומכורים לו". ולפעמים הסיבות הרבה יותר פרוזאיות מכל הסבר אקדמי. הרי בסופו של דבר לזכייניות כמו קשת ורשת, שהכנסותיהן ירדו באופן דרסטי בשנתיים האחרונות – שלא לדבר על ערוץ 10 המדדה תמידית – תוכניות ריאליטי עם פוטנציאל צפייה גבוה, ללא תשלום לכוכבים או לתסריטאים, הן צינור חמצן. "בעוד באמריקה מאות מיליוני הצופים ותקציב הפרסום השמן מאפשרים גם לתוכנית כמו 'הדיילי שואו', שיש לה 0.3 אחוז רייטינג, להתקיים בכבוד – בישראל חייבים להגיע למסה משמעותית של אנשים', מציין מרכוס. "תוכנית כמו 'רוקדים עם כוכבים' לא יכולה לעבור לשעות היום, באולפן בוקר עם קוליסות מקרטון. תוכניות הריאליטי הגדולות בארץ הן השקעה שצריכה להשתלם; הן צריכות רייטינג גבוה ולא יכולות לזוז הצדה". היעדר דיבור? שעמום? מיצוי? כל עוד ריאליטי הוא הז'אנר הזול ביותר להפקה, אנחנו תקועים עם גילי מיילי.