משחקי הכס עונה 6 פרק 10: פרק הסיום שקיווינו לקבל

עם עלילה הגיונית, פסקול מופתי וכמות נכבדת של הרוגים, אפשר להגיד שזה היה פרק הסיום שקיווינו לקבל. אבל האם זה היה שווה את הכל? משחקי הכס עונה 6 פרק 10 - הטור של דורון פישלר

מתוך "משחקי הכס" (צילום באדיבות yes)
מתוך "משחקי הכס" (צילום באדיבות yes)
27 ביוני 2016

אוקיי, ווייז ובניאוף, עלינו עליכם. הבנו את השיטה. אתם כבר לא מפיקים עונות של "משחקי הכס", אתם מפיקים פרקי סיום עונה של "משחקי הכס". הבנתם שממילא כולם תמיד מדברים על סיום העונה, ולכן עכשיו אתם פשוט מפיקים פרקי 9 ו-10 ענקיים, מבוצעים להפליא ומרובי הרוגים, וכל יתר העונה היא לא יותר ממערכת תמיכה, הכנה מתמשכת לפאנץ' של הסוף. ההכנה הזאת לעתים קרובות קצת עקומה וכוללת בעיות בהיגיון ושעמום, אבל אתם יודעים שממילא אף אחד לא יזכור את זה – כולם זוכרים רק את הרגעים הגדולים, פרקים 9 ו-10. שיטה טובה, האמת.

אז אחרי פרק 9 הגדול של השבוע שעבר, קיבלנו את פרק 10 הגדול, עם כמות של הרוגים, מהפכים במאזני כוח, גילויים וסגירת מעגלים שמספיקה לעונה שלמה – פשוט כי זאת, באמת, הייתה האספקה של כל העונה. אמנם בתוך כל זה לא קרה שום דבר באמת מפתיע – כמעט כל האירועים הגדולים של הפרק היו אישור של תאוריות וספקולציות שמעריצים אדוקים ממילא הניחו שהם עומדים לקרות. אבל היי – אם לסגור עונה בגדול, אז לסגור עונה בגדול.

את הפרק הזה, כמו את הקודם, ביים מיגל ספוצ'ניק, ואני חושב שאיש לא יתנגד אם הוא יביים מעכשיו את כל הפרקים של הסדרה. אחרי סצינת הקרב המדהימה בפרק הקודם, הוא הוכיח הפעם שיש עליו גם בבניית מתח ובימוי סצינות שקטות יותר, ב-20 הדקות הראשונות של הפרק – שהיו בפני עצמן מיני-פרק בנוי לתלפיות ומשובח (גם אם שום דבר בהמשך הפרק לא היה עשוי טוב באותה מידה, או אפילו קרוב לכך). הפעם, ראוי לציין לשבח שחקן נוסף שלא מקבל את הקרדיט הראוי לו בדרך כלל: ראמין ג'וואדי, המלחין הקבוע של הסדרה. ג'וואדי הוא זה שכתב את נעימת הנושא של הסדרה, שהיא, אם אני לא טועה, אחת היצירות המוכרות ביותר בעולם היום, וגם את המוזיקה לכל פרק. מעולם עוד לא ניתנה לו הבמה כמו ברבע השעה הראשונה של הפרק הזה: יצירה שמתחילה בנעימת פסנתר מינורית, שנשמעת חריגה ומוזרה בנוף של מעלה מלך – וזאת בדיוק הכוונה; קל מאוד לאיים עם הלמות תופים, אבל כאן, הפסנתר השקט הזה הבהיר שמשהו רע עומד לקרות, כאילו מנגן את הרקוויאם עוד לפני המוות. משם הנעימה התפתחה באיטיות ליצירה אפוקליפטית שכוללת גם גרסה מיוסרת של נעימת הפתיחה. מחיאות כפיים, בבקשה. אתם יכולים להאזין ליצירה כולה, על כל תשע וחצי הדקות שלה, כאן:

עשרים הדקות האלה היו כולן נקמתה של סרסיי, שסגרה חשבון, ביטלה מינוי ומחקה פרופיל עם כל האנשים שהרעו לה והשפילו אותה לאורך העונות האחרונות. ואם כמה מאות אנשים אחרים נהרגו בתהליך – נו, ממתי חיי אדם משנים משהו לסרסיי, כל עוד אלה לא החיים שלה ושל קרובי המשפחה מדרגה ראשונה שלה. זה לא היה מפתיע – כלומר, שוב, לא לגבי מי ששם לב לפרטים; כבר כמה פרקים שזורקים לנו רמזים לגבי מצבורי האש-פרא שהמלך המטורף החביא מתחת למעלה מלך, ובפרט, מתחת לספט. במהלך רצחני אחד סרסיי עברה מהשפלה מוחלטת לניצחון מוחץ, כשהדרורים ומארג'רי כאחד נמחקו מהמפה. זה היה נצחונה הגדול של סרסיי – ואז גם הוא, ברגע האחרון, נהרס, כשהיא איבדה את הדבר היחיד שעוד אכפת לה ממנו. טומן, המלך הרכרוכי, הקטן, התמים, הנח להשפעה והעלוב, קיבל סוף סוף החלטה על דעת עצמו ונקט במהלך נועז והחלטי, בפעם הראשונה בחייו, וגם והאחרונה.

מתוך "משחקי הכס" (צילום באדיבות yes)
מתוך "משחקי הכס" (צילום באדיבות yes)

בדיוק כמו בפרק הקודם, אני חייב להפריד בין הביצוע של הקטע הזה – שהיה מופתי, אין שום תלונות – לבין המשמעות העלילתית שלו. מה קיבלנו במהלך הזה, ומה איבדנו? הדרור הרם היה אולי דמות מתועבת למדי, אבל אין להכחיש שהוא היה תחמן ומניפולטור מהדרגה הראשונה. מארג'רי – עוד יותר; אם נשארה פוליטיקאית מתוחכמת אחת בסדרה, זו היתה היא. המאבק ביניהם הסתמן כציר עלילה מעניין: שני מניפולטורים שמנסים להפיל זה את זה בתחבולות, בדיוק כמו בימים הטובים של הסדרה. ועכשיו, איבדנו את שניהם – אבל קיבלנו בתמורה פיצוץ ממש גדול. לרוע המזל, העניין הזה הוא סמל מושלם לתהליך שהסדרה כולה עוברת לאחרונה. תככים ומזימות מתוחכמות בחדרי חדרים – כלומר, מה שהפך את הסדרה לגדולה מלכתחילה – בחוץ. אפקטים גדולים ופיצוצים – בפנים. ואפקטים זה בסדר גמור, אבל לא זאת הסיבה שבגללה התחלתי לצפות ב"משחקי הכס".

מתוך "משחקי הכס" (צילום באדיבות yes)
מתוך "משחקי הכס" (צילום באדיבות yes)

בצפון: ובכן, R+L=J.
התאוריה הכי נפוצה, הכי ידועה והכי מקובלת נחשפה סוף סוף רשמית כנכונה. האמת שהאופן שבו זה נחשף היה קצת אנטיקליימקס. מהרגע הראשון, אחת השאלות הגדולות של הסדרה היתה מיהי אמו האמיתית של ג'ון – והנה, באמצע הפרק, אגב שום כלום, בראן מניח יד על איזה עץ ונותן את התשובה. אמא של ג'ון היא ליאנה סטארק. נד אימץ אותו, ובחר להציג אותו כבנו שלו, כדי להסתיר אותו ולהגן עליו. אם הצלחתם לעבור את כל השנים האלה ולא להיחשף אף פעם לתאוריה הזאת – סחתיין עליכם.

צריך אולי לציין שבעוד אנחנו יודעים עכשיו מי אמא של ג'ון, אנחנו, טכנית, לא יודעים מי אבא שלו; ליאנה לחשה משהו שאנחנו לא שומעים. הסברה המקובלת היא שראיגר טארגריין, שחטף (או שמא "חטף") את ליאנה, הוא האב המאושר – מה שהופך את ג'ון לאחיין של דאינריז, ולטארגריין בעצמו (האם הוא עמיד באש? מישהו פעם ניסה לשרוף אותו?). אבל בעקבות הפרק הזה – ומה שליאנה אומרת, "אם רוברט יידע הוא יהרוג אותו" – היו כבר כאלה שהעלו את ההשערה שה-R במשוואה הוא בעצם רוברט באראתיאון. כך או כך, זה הופך את ג'ון לצאצא של מלך.

כל ממזר מלך. מתוך "משחקי הכס" (צילום באדיבות yes)
כל ממזר מלך. מתוך "משחקי הכס" (צילום באדיבות yes)

כל זה מוסיף הרבה אירוניה לעובדה שאנשי הצפון החליטו בדיוק בפרק הזה שג'ון הוא מלך, אבל בדיוק מהסיבות הלא נכונות. "דמו של נד סטארק זורם בו!" – אה, אז זהו, שלא. ואם כבר אנחנו שוב מקלקלים את השמחה: סחתיין שיש שוב סטארק בוינטרפל והכל, אבל כל החבר'ה שמיהרו להכריז שלמרות שהוא ממזר הוא המלך שלהם – נפלתם על השכל?! לא ככה דברים עובדים בווסטרוז; ממזרים, מה לעשות, לא נחשבים, אחרת גנדרי כבר היה יושב על כס הברזל. אז החלטתם כאיש אחד להתעלם מהמסורת ולשדרג את ג'ון לדרגת מלך – על סמך מה? המנהיגות האדירה שלו? היכולת שלו בקרב? אה, תזכורת: ג'ון הוא מנהיג איום. איום! איפה הייתם בפרק הקודם? ג'ון הפסיד את הקרב על וינטרפל, אחרי שהתעקש ליפול למלכודת אחרי מלכודת שהציב לו ראמזי; הסיבה היחידה שהוא לא נשחט לצד כל אנשיו היתה אבירי העמק שבאו להצלה. כלומר, זאת היתה סאנסה שניצחה את הקרב, לא ג'ון. ואפרופו סאנסה, אתם רואים שהיא עדיין יושבת שם, חיה וקיימת, נכון? ושהיא בתו הבלתי מעורערת של נד סטארק, ולא ממזרה? כל חוקי הירושה מעניקים לסאנסה – ולא לג'ון – את השליטה בוינטרפל, אבל משום מה כל אנשי הצפון פשוט שכחו את זה. הללו את ג'ון המלך בצפון, ואל תשימו לב לאחותו הג'ינג'ית ולתחמן המשופם שמאחורי הוילון, שלצערנו הרב עכשיו נמצא בצד שלנו עד שיהיה לו נוח לתקוע למישהו סכין בגב.

מתוך "משחקי הכס" (צילום באדיבות yes)
מתוך "משחקי הכס" (צילום באדיבות yes)

עוד בצפון: דאבוס מתעדכן באיחור במאורעות העונה הקודמת ובעקבות זאת מליסנדרה מגורשת. מפליא שאף אחד לא ספיילר לו עד היום.

בית פריי: אם בפרקים הקודמים היו כמה אירועים תמוהים מבחינת המרחק שאנשים עוברים, בפרק הזה כל הגיאוגרפיה של העולם הלכה לעזאזל, או שפשוט כולם השיגו לעצמם טלפורטרים כמו זה של ליטלפינגר. אנשים קופצים פתאום מיבשת ליבשת כאילו הם עוברים מחדר לחדר (איך לעזאזל ואריז הצליח להגיע לדורן ובחזרה כל כך מהר?). אחת הדוגמאות לכך היא אריה, שמתברר שחזרה הביתה וכבר התחילה לפעול לסגירת הרשימה שלה במרץ. וולדר פריי, אחד מאחרוני החלאות האמיתיות, פוגש את אריה פאקינג סטארק מוינטרפל, שנותנת לו נקמה מוגשת קרה בצלחת. להאכיל מישהו בפשטידת בשר שמורכבת מקרובי משפחה היא אולי עניין אכזרי מאוד אפילו בסטנדרטים של ווסטרוז, אבל למעשה זאת מסורת עתיקה שרבים כבר נקטו בה, משייקספיר ועד ״סאות'פארק״; עדיין, שדווקא אריה – שבאופן עקרוני עדיין אמורה להיות אחת מה"טובים" – תשמש במתכון המסוים הזה – זה קצת מטריד. הוא שאמרנו, כבר הרבה זמן: אריה הפכה לפסיכופטית. מה יקרה כשייגמרו לה האנשים לנקום בהם?

מתוך "משחקי הכס" (צילום באדיבות yes)
מתוך "משחקי הכס" (צילום באדיבות yes)

בדורן: דורן?! אנחנו עכשיו בדורן? הייתי משוכנע שכולנו פשוט נשכח שהמקום הזה קיים ונעמיד פנים שלא שמענו עליו עד סוף הסדרה. אז כן, דורן היא עדיין חלק ממפת ווסטרוז, והתסריטאים עשו את הדבר האחרון שנותר כדי להזריק חיים לקו העלילה המבאיש הזה: הם הביאו לשם את ליידי אולנה טיירל, שמבלה את זמנה שם בלהגיד לאנשים שכתובים פחות טוב ממנה לסתום את הפה. אח, ליידי אולנה. השבח לשבעת האלים שהצילו אותה מהטבח בספט.

מהלכים פוליטיים שבדרך כלל היו לוקחים שלוש-ארבע עונות קורים כאן במחי סצינה אחת: בני דורן, וגם בני טיירל – לכולם יש משהו נגד הלאניסטרים – מצורפים בזאת לכוחותיה של דאינריז. ודאינריז מפליגה.

מתוך "משחקי הכס" (צילום באדיבות yes)
מתוך "משחקי הכס" (צילום באדיבות yes)

אני חוזר, זה אינו תרגיל. דאינריז מפליגה. שש עונות תמימות היא מאיימת, תמיד היא אומרת, חכו חכו, עוד רגע אני אפליג לווסטרוז ואכבוש אותה, תיכף, רק תנו לי קודם לכבוש את העיר הזאת. ואת זאת. ולסדר את העניין הקטן הזה. ולחפוף את הפאה. ולקרצף את הדרקונים. שדאני תפליג לווסטרוז, זה נשמע כמו משהו שעומד לקרות כשהשמש תזרח במערב ותשקע במזרח – אבל זה קורה, סוף פאקינג סוף. יש לה יועץ משובח, צבא דותראקי ענק, הבלתי-טמאים, צי ספינות של בתי גרייג'וי, טיירל ומארטל, והיא סוף סוף יוצאת לדרך אל המלחמה האמיתית, שאהמ, התבררה כדי מיותרת.

כי נגד מי, בעצם, נשאר לדאני להילחם? על כס הברזל כרגע יושבת סרסיי לבדה; "מלכת שבע הממלכות" על הנייר, שבעצם אין לה אף בן ברית משמעותי. הצפון והעמק עכשיו תחת הנהגת ג'ון; איי הברזל, דורן והטיירלים הם כבר חלק מכוחה של דאני. לסלק את סרסיי לבדה מהשלטון – בשביל זה לא צריך צבא ענק; דרקון אחד יעשה את זה בקלי קלות. דאני ניצחה, בעצם, עוד לפני שהגיעה. הקרב הגדול שהובטח לא יהיה קרב, יותר כמו השתלטות ידידותית. מתברר שגישתם של רוב תושבי ווסטרוז לכך שדאני רוצה את כס הברזל היא "בואי שבי. רוצה כרית?".

מצד שני, עדיין יש את עניין הזומבים הלבנים מצפון.

דמויות מתות: כמקובל בפרקי סיום, שלל רב. מארג'רי טיירל, לוראס טיירל, מייס טיירל, הדרור הרם, לאנסל לאניסטר ושאר הדרורים; המלך טומן; המלומד פייסל; וולדר פריי.

עירום לא רלוונטי: הזונה האקראית שבמיטתו של המלומד פייסל הזכירה את הימים המוקדמים של הסדרה.

נעדרים: רוב העלילות הראשיות זכו לייצוג בפרק הזה, אפילו פתילים נשכחים כמו סאם ודורן. ובכל זאת, היו מעט אנשים שלא ראינו: איך מחזיקים מעמד החבר'ה בחומה תחת הנהגתו של אד; מאמצי בניית הספינות של יורון גרייג'וי עדיין נמשכים, מן הסתם; סנדור קלגיין, שמתברר שחזר לחיים העונה הזאת כדי לא לעשות שום דבר מיוחד; בריאן ופוד; וגנדרי, עדיין חותר.
הסצינה: בחירתו של טומן.

ההרצאה: ״הסיפורים שמאחורי משחקי הכס״, ההרצאה של דורון פישלר, ההוא מסיכומי הפרקים ב-Time Out, על הסיפורים ההיסטוריים שהיוו השראה לסדרה, ואיך זה קשור ל"הנסיכה הקסומה" ולאירוויזיון – ביום שלישי, 28.6 בסינמטק ירושלים; וב-4.7 ב"הנסיך הקטן" בתל אביב. עוד פרטים בעמוד הפייסבוק ״דורון פישלר נגד העולם״.