מסתבר שכל השנים בכלל לא רצינו עוד פרקים של "משפחה בהפרעה"

"משפחה בהפרעה" מעולם לא החלימה מהמעבר שלה לנטפליקס, שהפך אותה בלתי אפשרית לצפייה, לא מובנת ולא כל כך מצחיקה. חזרתה לסיום העונה החמישית מבהירה עד כמה זה כבר מזמן לא זה

"משפחה בהפרעה". נטפליקס הרגה את הקסם
"משפחה בהפרעה". נטפליקס הרגה את הקסם
20 במרץ 2019

היום, כשנטפליקס מוציאה סדרה חדשה כל יומיים, קל לשכוח את זה, אבל ההיסטוריה שלה ושל "משפחה בהפרעה" ("Arrested Development") כרוכות יחד. ב־2013 נטפליקס הייתה חדשה ורעננה בתחום התוכן, כשמאחוריה רק "ליליהאמר" החמודה והזניחה (על הרפתקאותיו של מאפיונר אמריקאי שתוכנית להגנת עדים זרקה אותו לעיירה בחור התחת של נורבגיה) והעונה הראשונה והמצליחה מאוד של "בית הקלפים", בימים שבהם היא עדיין נהנתה מההילה האיכותית של דיוויד פינצ'ר. בתקופה זו נטפליקס עדיין הייתה זהירה ושחררה עונה חדשה של טלוויזיה אחת לכמה חודשים (באותה שנה לא היו להם השקות משמעותיות מלבד "כתום זה השחור החדש", שהפכה לקלף מוביל בחפיסה שלהם, וסדרת האימה הזניחה לחלוטין "המלוק גרוב").

ואז קרה מה שהיה נראה עבור צופי הטלוויזיה נס של ממש. "ארסטד", הקומדיה הקיצונית ששודרה בפוקס בין השנים 2003 ל־2006, הפכה – גם בזכות המוות המוקדם שלה – לקאלט ענקי שנשף רוח חדשה של גרוטסקה לקומדיה הטלוויזיונית (היא השפיעה על "רוק 30", "ארצ'ר", "פילדלפיה זורחת" ועל רבות אחרות). היא גם לא בדיוק "הלכה דומם אל תוך הלילה הטוב": חלק מקווי העלילה של העונה האחרונה רמזו באופן ישיר לגרזן הקיצוצים של פוקס, כמו גם לקמפיין המעריצים לשמור עליה באוויר. היא נלחמה עד הסוף, סגרה את רוב קצוות העלילה שלה בסיום יפהפה וקורע מצחוק, והותירה את כולם מתגעגעים.

"משפחה בהפרעה". נשפה רוח חדשה של גרוטסקה לקומדיה הטלוויזיונית
"משפחה בהפרעה". נשפה רוח חדשה של גרוטסקה לקומדיה הטלוויזיונית

עוד כתבות מעניינות:
איימי שומר צריכה להישאר מאחורי הקלעים
"פאודה" עונה 3: כל מה שצריך לדעת
נטפליקס צריכה להרוג את "טוני חוזר לחיים" 

לכן כשנטפליקס שלפה מן האוב דווקא את "ארסטד", זה לא היה רק רצון לקנות מותג חזק ואהוב. זו הייתה ממש יד שהושטה לצופי הטלוויזיה, כמו אומרת: תראו, אנחנו בעצם חברים. לרגע אחד נטפליקס הייתה סנטה קלאוס. היינו בפתח של עולם חדש ונפלא. היום, כשהבית שלנו כל כך מוצף במתנות האלה עד שהן נשארות באריזות שלהן ואי אפשר לראות את הרצפה בכלל – העולם הזה התגלה כנפלא מדי. בטח כשהגיעו הפרקים עצמם של אותה עונה רביעית, והתברר לכולם שלפעמים מוטב פשוט להמשיך להתגעגע.

העונה הרביעית הייתה בלגן, במידה מסוימת בגלל ההצלחה של העונות המקוריות בפוקס. "ארסטד" הזניקה את הקריירה של השחקן הראשי, ג'ייסון בייטמן, היישר לשורה של תפקידי בחור־טוב־עם־צד־אפל בהוליווד, וגם האחרים (דיוויד קרוס, טוני הייל, וויל ארנט וכמובן מייקל סרה) היו עסוקים מאוד ועם לו"ז קשה עד בלתי אפשרי לתמרון. היוצר, מיץ' הורביץ, כנראה בחר להאמין לכל האנשים שאמרו לו לאורך השנים האחרונות שהוא גאון מטורף והלך על פתרון מוגזם: העונה הרביעית פיצלה את כל הדמויות לעלילות שונות, וסיפרה את הסיפור של העונה באופן לא כרונולוגי שבו כל פרק מתמקד בדמות אחרת (לפעמים סצנות שלמות אפילו תומרנו כך ששני שחקנים שדרכיהם לא הצטלבו על סט הצילומים חלקו את אותה סצנה). התוצאה הייתה בקושי אפשרית לצפייה, בלתי מובנת ולא כל כך מצחיקה.

להורביץ לקח חמש שנים להתאושש עד שחזר עם העונה החמישית. במהלכן הוא, בין היתר, גנז את הפרקים של העונה הרביעית בצורתם המקורית וערך אותם מחדש כך שהתוצאה דומה יותר לעונה מסורתית של "ארסטד", אם כי לא ברור למי בדיוק עדיין נותר מספיק אמון בסדרה בשביל לצפות בבלגן הזה שוב. לצד זאת, שמה הטוב של הסדרה ספג עוד מהלומות, עם האשמות ב"התנהגות בלתי הולמת" שרדפו את ג'פרי טמבור על הסט של "טרנספרנט", כמו גם הריאיון הקבוצתי לניו יורק טיימס שבו התגלה שגם על הסט של "ארסטד" הוא התנהג, במקרה הטוב, כמו דיווה, ובמקרה הרע היה פשוט בהמה. ראוי לציין כי באותו ריאיון ג'סיקה וולטר הייתה על סף דמעות ושאר חברי הקאסט ניסו, בלא הצלחה יתרה, לטהר את האווירה. ועדיין, את רוב הנזק שנעשה לשמה של הסדרה, הסדרה עשתה לעצמה.

העונה החמישית (זהו החלק השני שלה, שזמין בנטפליקס ארה"ב; החלק הראשון עלה לנטפליקס באמצע השנה שעברה) היא ללא ספק טובה, נהירה ומצחיקה יותר מקודמתה. אפשר אף לומר שהעונה הרביעית היא כמו אבן ריחיים לצווארה. "ארסטד" מאז ומעולם הסתמכה על קשר הדוק בין קווי העלילה שלה, בדיחות מורכבות שמתחילות בעונה אחת והפאנץ' שלהן נחשף פתאום באחרת, והמון תוכן סמוי ברקע הפרקים. המרדף אחר הפרטים האלו היה חלק גדול מההנאה העילאית שבלצפות ב"ארסטד" כשהיא הייתה במיטבה. אם כך, איך נפטרים מקווי העלילה המסורבלים והמלאכותיים שרדפו אותה בעונה הרביעית? למרבה הצער, לא באמת נפטרים מהם. זה בולט במיוחד עם כל אזכור של "פייקבלוק", המיזם הדיגיטלי של ג'ורג' מייקל בלות'. ב־2013, כשהבדיחה הזאת התחילה את חייה, היא הייתה פרודיה לא מוצלחת במיוחד על "הרשת החברתית". חמש שנים לאחר מכן, קשה לתאר כמה הבדיחה הזאת עבשה. דוגמה אחרת היא הפרויקט הנדל"ני הגדול שעליו עובדת משפחת בלות', חומה בין ארצות הברית למקסיקו. כשזה עלה בעונה הרביעית (שלוש שנים לפני טראמפ!) זה היה מצחיק. עכשיו זה נדמה כמו סאטירה חלשה על האיש שכולם מנסים לכתוב עליו בדיחות ולרוב לא כל כך מצליחים, שלא לדבר על כך שקו העלילה הזה הוא מין לעיסה שנייה של העלילה הנהדרת על המעורבות של משפחת בלות' במלחמה בעיראק בסדרה המקורית.

עם סופה של העונה החמישית נראה כי היא יכולה לשמש ללא ספק כסגיר לסדרה כולה. אבל זהו סגיר טוב ומספק הרבה פחות מזה שכבר קיבלנו בעונה השלישית. זוהי הבעיה האמיתית באתחולים ובריבוטים של נטפליקס: אין להם את הדבר שהפך את הסדרות המקוריות להצלחה – מומנטום. מתברר שכל הזמן הזה בכלל לא באמת רצינו עוד פרקים של "ארסטד", רק רצינו שהעונות ההן לא ייגמרו.

מחפשים סדרה חדשה? בואו לדבר על זה בקבוצת הטלוויזיה של Time Out, "מה רואים היום?"

רוצים להתעדכן ראשונים בכל מה שחם בתל אביב? הורידו את האפליקציה שלנו!
להורדה לאייפון | להורדה לאנדרואיד