ג'ון אוליבר הוא נביא הזעם החדש של אמריקה

אם הצצתם לאחרונה בפיד שלכם, בין בדיחות עבשות על המונדיאל, סרטוני חתולים ואנשים שמשתפים כתבות ישנות על ההברזה של הפיקסיז אולי נתקלתם בג'ון אוליבר. על אף היותו בריטי וחמוד להפליא, סביר להניח שנתקלתם דווקא בהתקף זעם כתוב היטב לעבר גוף זה או אחר שמנסה לזיין את הציבור האמריקאי, או העולמי לצורך העניין. אולי זו היתה הקריאה לפעולה למען ניטרליות רשת, אולי הדיון הפארודי על התחממות גלובלית ואולי (וכנראה) היה זה הוידאו שבו הוא מגדיר את FIFA כארגון רשע. זה הוא הטון הכללי של הלייט נייט החדש שלו, "Last Week Tonight", שעל אף הזמן המסך הקצר שצבר הפך בהינף 7 תכניות לדבר הכי טוב בטלוויזיה האמריקאית.

אוליבר, בוגר "הדיילי שואו" של ג'ון סטיוארט, בנה תכנית שמזכירה במידה רבה את ספינת האם – מסוגננת כמהדורת חדשות עם מגיש סרקסטי שמפרק את התרבות האמריקאית לרסיסים ומרכיב מחדש תמונה נהירה שחושפת את התפרים הגסים שמרכיבים את התמונה המלאה. עם זאת, אוליבר מצא מהר למדי את הייחוד של התכנית שלו בדמות שהאמריקאים דווקא אוהבים – גדול יותר, חזק יותר ובעיקר, אגרסיבי יותר.

דווקא ממקומו כמהגר טרי, שכן אוליבר הגיע לארה"ב רק לפני 8 שנים לאחר שהומלץ ל"דיילי שואו" ע"י ריקי ג'רווייס, מצליח הסאטיריקן השנון להכריח את האמריקאים להביט ישירות בעיני הנושאים שמהם בחרו להסית את מבטם. עונש מוות, חופש ברשת, סוריה, לבנון, אוקראינה ואפילו הבחירות בהודו, טאבואים בחברה האמריקאית במקרה הטוב, דברים שמשעממים אותם במקרה הרע. בעזרת הגשה הומוריסטית ואינטליגנטית הוא נוגע בכולם, רצוי בכמה שיותר בוטות וישירות.

בזכות העובדה שהתכנית משודרת ב-HBO נטולת הצנזורה והפרסומות, לאוליבר ישנו חופש יצירתי מוחלט. הוא מצידו בחר לנצל את החופש באופן מוחלט, גם בכל הנוגע לבוטות וגם בכל הנוגע לתקיפת גורמים שמגיע להם. בין אם זה כדי לקרוא לרכבים של חברת ג'נרל מוטרס "מונית לגיהינום" או להגדיר מועמד רפובליקני כ"זין זקן, לבן ומקומט" (כולל תמונה גרפית למדי של זין זקן, לבן ומקומט) במסגרת פארודיה על תשדירי בחירות שליליים, החופש הזה מאפשר לו להגיד "פאק יו" אחד גדול לכל מי שרק נראה בעיניו כגורם שפועל מחוסר תום לב. לא רק "פאק יו" מילולי, אלא גם אחד מטאפורי.

נדמה שבתכניתו של אוליבר נהנים להביך את אותם סוכני רשע ולגרום לקצת מהומות. לדוגמא, כשחברת קוקה קולה בחרה לקרוא למשקה שלה "מיץ רימונים" על אף שהוא מכיל רק 2 אחוז מיץ ואז הגנה על עצמה באמירה "זכותנו לקרוא לזה משקה רימונים מכיוון שזה הטעם המאפיין", שלח אוליבר את הציבור האמריקאי להדפיס ולהדביק תוויות עם מסרים שקריים על מוצרים שמשקרים להם. נגיד, "מכיל ארבעה כלבים שלמים". במקרה אחר שלח אוליבר את מטקבקי האינטרנט האכזריים ביותר לתת לרשות התקשורת הפדרלית (FCC) את דעתם בנושא שעלול לפגוע בחופש האינטרנט, דבר שגרר את הפלת האתר מרוב גולשים בבוקר שלמחרת התכנית.

הכוח של אוליבר לא רק מצוי בקסם הבריטי או בהיותו דון קישוט שדווקא מצליח להפיל טחנות רוח, חלקו הגדול דווקא מגיע מהבנת כלי התקשורת החשוב בעולם – הרשת. בניגוד לחבריו/מתחריו בקומדי סנטרל, כמעט כל "Last Week Tonight" עולה ליוטיוב ונדחף באופן מאסיבי. עם מיליוני צפיות וקליפים שהפכו ויראלים גם מחוץ לארה"ב, הדיבור על התכנית החדשה הופץ במהירות שיא, מה שגרר גם נתוני צפיה מרשימים לתכנית לייט נייט שמשודרת ברשת כבלים. אוליבר מצידו בחר לקחת את הנתון הזה ולנצל אותו להעלות לדיון עוד נושא שנוי במחלוקת – ההגירה.

עם צוות של עשרה כותבים והפריבילגיה שבזמן עבודה ארוך יותר על תכנית שבועית, התכנית בוחרת את הקורבנות שלה במדויק ותוקפת אותם בכל הסעיפים הנכונים. אף גורם לא מוגן והחופש היצירתי ניכר בכל מילה מושחזת. התכנית עדיין לא מצאה את הפורמט הברור שלה, מזגזגת עדיין בין ראיונות משעשעים לפארודיות על מערך החדשות האמריקאי וקטעים ערוכים שמצביעים על קלישאות פוליטיקאים, אבל הכיוון הכללי ברור ונכון. יותר מפתיע מכך, הוא פופולרי. הקהל האמריקאי אוהב את הגישה האקטיבית של אוליבר ומוצא בו נביא זעם ראוי לעידן המודרני. אם הוא רק ימשיך כך, הוא לא רק יהיה הדבר הכי טוב בטלוויזיה, הוא גם יהיה הדבר הכי חשוב בטלוויזיה.

Last Week Tonight משודרת בהוט3 בימי שני ב-23:00 ובהוט VOD