הסניאסי שהפך לפסיכולוג: הצצה לכת של אושו מעיניים ישראליות

לאון נירנבלט היה בן 21 כשנסע לפונה שבהודו לראשונה ופגש את אושו. בריאיון הוא מספר על יכולות ההפנוט של הגורו, על אלה שהשתגעו ועל איך החוויה כסניאסי השפיעה על כיוונו בחיים

ראג'ניש ומאמיניו ב"ארץ פראית מאוד"
ראג'ניש ומאמיניו ב"ארץ פראית מאוד"
15 באפריל 2018

מאז צאת הסדרה "Wild Wild Country" לאוויר הנטפליקסי קשה לפספס את ההייפ הכתמתם סביבה. הסדרה, שמגוללת את סיפור קהילתו של אושו, הגורו שסחף אחריו רבבות מאמינים בחייו ושתורתו צוברת עוד ועוד פופולריות ככל שעובר הזמן, הציפה את הסיפור שנשכח על קהילת הסניאסים בשנות ה-80. אינספור צעירים לבושים כתום שרוקדים, מזיעים וצוחקים, מוצגים על רקע סיפור עלייתה ונפילתה של הכת שכולל על הדרך ניסיון רצח והונאה במסווה של מדיטציה, רוחניות ומיניות; הצד האפל של "האיש המואר".

בשנת 1975, עת היה לאון נירנבלט (64) משוחרר טרי מהצבא כבן 21, הוא נקלע בטיול-של אחרי-צבא לפונה שבהודו, בה נמצאת עד היום קהילת המאמינים הגדולה של אושו. שם, מספר מי שלימים הפך לפסיכולוג קליני, הוא קיבל שם חדש ולקח על עצמו להיות סניאסי (הכינוי שניתן לחסידיו של אושו). השיחה איתו קוטעת את הצפייה שלו בפרק השלישי של הסדרה, שאליה כלל לא היה מודע עד שפנינו אליו. היפי אמיתי. "אני לומד הרבה דברים שלא ידעתי שהתרחשו בכלל. זה מדהים להיזכר באווירה שהייתה שם", הוא מספר. בפונה שהה נירנבלט שלושה חודשים וכעבור כמה שנים אף הגיע לרג'נישפוראם, החווה שהקימו בהגואן (לימים אושו), מזכירתו הכוחנית מא אנאנד שילה ושאר מאמיניו באורגון.

>> "ארץ פראית מאוד" לוקחת את הייצוג של כת על המסך לאקסטרים

מה גרם לך להגיע לפונה?
"סיימתי צבא ב-1975, עבדתי בעבודות מזדמנות ונסעתי להודו מתוך עניין רוחני. חוץ מזה ידעתי שקורים שם דברים שמעניין אותי לבדוק. כשהגעתי לפונה הייתי בהלם למראה האנשים האקסטטיים, הצוחקים, הבוכים וכל אווירת הסערה שהייתה שם. בואי נגיד שהייתי בחור צעיר מפתח תקווה שהשתחרר הרגע מהנח"ל. נשארתי עם פה פעור, הרגשתי מוצף על גבול המפוחד. זה היה חתיכת מעבר מהמציאות שהייתי רגיל אליה לזו החדשה. הגעתי מהצבא, מהאווירה הדכאונית של אחרי מלחמת הכיפורים. אנשים בארץ היו מאופקים והפגינו קשיחות מצ'ואיסטית. שם זה היה סיפור אחר לגמרי – ריקודים נון סטופ, רוך, ביטוי רגשי, צרחות, בכי, צחוק והכל מאוד מוחצן ועצמתי".

החוויה הייתה מבהילה מדי?
"בפעם הראשונה הייתי בפונה בערך שבוע. שמעתי הרצאות של בהגואן, השתתפתי במדיטציות, אבל לא לקחתי על עצמי להיות סניאסי. הסתלקתי כי נבהלתי נורא. המשכתי לטייל בדרום הודו, סרי לנקה וסינגפור ובסופו של דבר התגלגלתי לאוסטרליה שם עשיתי כסף והחלטתי לחזור בחזרה. מן הסתם היה משהו שמשך אותי לחזור לשם בכל זאת והפעם השנייה בפונה ארכה חודשיים וחצי. אז נהייתי סניאסי, התחלתי להסתובב עם בגדים כתומים וכל הסיפור הזה. קיבלתי על עצמי שם חדש שניתן לי על ידי בהגואן – פרן אמלש. אני לא בטוח מה הפירוש המילולי של כל אחת מהמילים, אבל יחד משמעותן אהבה טהורה. השתתפתי בקבוצות שכללו טיפול קבוצתי ומעיניים של פסיכולוג היום, אני יכול להגיד שאלה היו קבוצות מאוד מתקדמות. קרו שם דברים נועזים".

מה קרה בקבוצות האלה?
"אם למשל שני אנשים הסתכסכו מאיזושהי סיבה, אפשרו במקומות האלה להגיע גם לאלימות פיזית. זאת אומרת, לא הרביצו שם לכריות, הרביצו אחד לשני, תוך כדי איזה טקס. זה אמנם היה מוגן ומנוהל והייתה שמירה, אבל זה היה נועז. חלק מהעבודה הייתה בעירום ואנשים הלכו מאוד רחוק עם הביטוי הרגשי שלהם. זה היה משוגע. אני מדבר על משהו כמו 40 שנה אחורה – הטכניקות הן אותן טכניקות ידועות שמשתמשים בהן גם היום כמו פסיכודרמה. אבל החוויה שם הייתה קיצונית בהרבה ממה שמקובל היום בארץ".

איך נראה סדר היום שלך?
"הייתי רוקד 3 שעות ברצף כל יום, זו גישה לגוף שנשארת לכל החיים וזה לא נעלם אף פעם עבור מי שהיה שם. ב-6 וחצי בבוקר הייתה מתקיימת המדיטציה הראשונה, אבל בדרך כלל לא הייתי קם כי לא היה לי כוח. אחר כך הייתה הרצאה של בהגואן שנמשכה שעה וחצי. לאורך היום היו מתקיימות מדיטציות מכל מיני סוגים וכמעט בכל ערב הייתה מסיבה. זו הייתה חגיגה מתמשכת, בואי נגיד את זה ככה".

בסדרה מדברים על יכולות ה"הפנוט" של בהגואן. איך זה נראה מקרוב?
"האיש לחלוטין מהפנט. אפשר לשמוע אותו מדבר שעות מבלי להתעייף. הוא נכנס ללב. עד היום אני חושב שהוא היה איש מואר, היו לו בהחלט יכולות שלא נתקלתי בהן אצל אף אדם אחר. באיזשהו שלב, כשנגמר לי הכסף והתחלתי להתגלגל חזרה לארץ, הלכתי להיפרד ממנו לפני הנסיעה. הייתי על ידו במשך חצי שעה והייתה תחושה נורא חזקה שהוא קורא אותי לעומק ומבין דברים שבכלל לא אמרתי. הוא ראה אותי בצורה מאוד דרמטית ומעבר לזה אני לא רוצה לפרט".

"הנשק היה טרן אוף רציני"

אחת הדמויות המרכזיות בסיפור המשוגע של קהילת המאמינים ואחת ממעוררות העניין הגדולות בסדרה עצמה היא מא אנאנד שילה, מזכירתו האישית, שהסדרה מציירת כתככנית ומבריקה, מי שהמושכות היו בידיה ושבפועל ניהלה את כל העניינים, עד שהחליטה לנטוש את המערכה.

מה עם שילה, נתקלת בה?
"הפנים שלה מאוד מוכרות לי, כך שאני די בטוח שראיתי אותה, אבל לא היה לי מושג מי היא. הכל היה מאוד מאורגן, מתוקתק, יפה וברמה גבוהה, אבל לא ידעתי מי מנהל את זה וזה לא העסיק אותי. הייתי בן 22 בערך ומה שעניין אותי זו החוויה, להיות עם האנשים, עם בהגואן. הארגון לא העסיק אותי ולא היה בו משהו בעייתי מבחינתי. הכל היה פשוט אחלה".

הדמות הכי משמעותית בסדרה. שילה
הדמות הכי משמעותית בסדרה. שילה

ועכשיו, כשראית מעט מהסדרה, מה ההתרשמות שלך ממנה?
"רוב האנשים שנשארו שם שנים היו באמת מאוהבים בבהגואן. מאוהבים. מסורים לגורו, למורה הרוחני שלהם. היא נראית חתיכת טיפוס. אני מבין שהיו דרמות גדולות בהמשך, אבל בזמנו ממש לא הייתי ער לזה".

מה אתה זוכר מהביקור ברג'נישפוראם, החווה שקימו חסידיו באורגון?
"ההרגשה הייתה של איזה קיבוץ מדהים בתוך כלום. נסעתי לשם במשך שלושה ימים לאורך החוף של אורגון. מדובר בכבישים ישרים בתוך שממה, זה באמת וויילד וויילד קאנטרי כזה. הכל היה מתוקתק, נקי, מסודר. אבל שם כבר היו דברים שלא אהבתי. למשל, בפונה ישבת וישנת איפה שרצית. גרתי שם באכסניה שעלתה לי גרושים. באורגון היה רק מלון 5 כוכבים וזו הייתה הדרך היחידה לשהות במקום כאורח, וזה היה נורא יקר. כל עניין הכסף הפך כבד יותר, משהו הרבה יותר ממוסחר.

"מה שהיה לי הכי קשה זה שבאחת ההרצאות של בהגואן באורגון עמד לידו איש חמוש. זה היה הלם בשבילי כי מעולם לא ראיתי כלי נשק בהודו. אני מבין מהסדרה שאיימו עליהם והם החליטו לקנות כלי נשק. כאמור, לא הייתי ער לזה. הגעתי לשם אחרי כמה שנים טובות כשכבר הייתי סטודנט לתואר שני בפסיכולוגיה והחלטתי לקפוץ, לראות איך זה נראה. הקטע של הנשק ביאס והכעיס אותי כי הספיק לי הנשק בארץ ופתאום לראות דבר כזה גם שם, זה היה טרן אוף רציני".

מתוך ארץ פראית מאוד
מתוך ארץ פראית מאוד

אתה מבין למה קראו לזה כת?
"בהחלט. זו תת תרבות מסוימת מאוד, עם דרך וכללים. אבל בעיניי זו תרבות מופלאה שנתנה לי המון ועשתה לי באופן אישי רק טוב. לרוב האנשים שאני מכיר שהיו שם זה עשה טוב בחיים. זה כמובן נכון שהיו שם אנשים שהשתגעו ומעולם לא חזרו. כאמור, זה היה עוצמתי וניסוי לא זהיר באנושיות".

כשאתה מסתכל על הדברים בדיעבד, איך זה השפיע עליך לאורך החיים?
"זו הייתה חוויה מאוד חזקה שהפנתה אותי בסופו של דבר לכיוון הפסיכולוגיה. זה נמצא עד היום באיך שאני עובד ובאיך שאני מתייחס לאנשים. זה היה נועז ומהפכני. רוב האנשים שיצאו משם הפכו לאנשים הרבה יותר משוחררים, פתוחים והרבה יותר נורמלים ממה שהם נכנסו. אבל זה היה כל כך חזק, שאני יודע שיש אנשים שהתחרפנו מזה".