שבת המלכה: מה הופך את "סטרדיי נייט לייב" לתוכנית כל כך חשובה?

בית ספר לקומדיה

די מפליא לחזות בשינוי שעברה ארצות הברית באגף הקומי מאז עליית "SNL" באמצע שנות השבעים. ההומור האמריקאי הפך פרוע יותר, עוקצני יותר, פוליטי יותר ומעניין יותר. וכן, לחבורה של לורן מייקלס בהחלט יש קרדיט ניכר במהפך הזה. אם מייסדיה התכוונו לכך או לא – התוכנית המיתולוגית התגלתה כאחד מבתי הגידול המוצלחים ביותר לקומיקאים ולתסריטאים. כמה מוצלח? חבורת הקומיקאים הראשונה בתוכנית שזכתה לכינוי "חבורת הלא מוכנים לפריים טיים", הניבה אגדות כמו דן אקריוד, ג'ון בלושי וצ'בי צ'ייס. מאוחר יותר בגרו את המוסד ביל מארי, אדי מרפי, ג'וליה לואיס דרייפוס, בן סטילר, מייק מאיירס, כריס רוק, אדם סנדלר, וויל פארל, ג'ימי פאלון, טינה פיי, סת' מאיירס, אנדי סמברג והרשימה נמשכת ונמשכת. שכר הלימוד במוסד: פוקר פייס.

לורן מייקלס

יותר מכל אדם אחר, לורן מייקלס הוא "SNL". מי שהיה כותב ושחקן אנונימי במולדתו קנדה, הפך בנחישות ובפרצוף קשוח לאחד האנשים החזקים בטלוויזיה האמריקאית. מלבד הבייבי שלו, "SNL", שאותה יצר והפיק כמעט ברצף 40 שנה (למעט הפסקה של חמש שנים בראשית האייטיז), מייקלס חתום היום גם על שתי תוכניות הלייט נייט של רשת NBC – שאותן מנחים, למרבה ההפתעה, ג'ימי פאלון וסת' מאיירס, מיוצאי תוכנית המערכונים. לאורך השנים סופרו אגדות רבות על אישיותו של מייקלס, ובמרכזן הקשיחות הכמעט צבאית שלו, שמשתלבת בטבעיות עם הומור יבש ונהדר וראש מבריק לקומדיה. מלבד הג'וב הנחשק שלו, מדובר באדם שהיה השראה לדמותו האלמותית של ג'ק דונגי ב"רוק 30". מה עוד צריך בחיים האלה?

אפרו־אמריקאים

בשנת 1977, שלושים וקצת שנים לפני שרעיון כזה בכלל נתפס כריאלי, ריצ'רד פריור הופיע על במת "SNL’’ בתפקיד הנשיא השחור הראשון. שנתיים קודם, בהופעתו הראשונה בתוכנית, פריור השתתף בקרב של קללות גזעניות (שכלל את המילה ניגר) מול צ'בי צ'ייס. האומץ לתת לקומיקאי השחור המהפכני להנחות את התוכנית פעמיים בשנותיה הראשונות, מעיד על תרומתה של "SNL" לפריחת ההומור האפרו־אמריקאי בטלוויזיה. עד אז, למעט הבלחות נדירות כמו תוכניתו של ביל קוסבי (וכולנו יודעים איך זה נגמר), הקהל של הקומדיה האפרו־אמריקאית הורכב מצרכנים שחורים בלבד. ”SNL" לקחו את הקומיקאים האפרו־אמריקאים האלה, ובלי לכפות עליהם צנזורה, נתנו להם לדחוף את הזין השחור והמצחיק שלהם במורד הגרון האמריקאי הלבן. באופן מטפורי כמובן, אבל עדיין. נייס.

וויד

רק לפני כמה חודשים החליטו סוף סוף במדינת ניו יורק שאחזקת מריחואנה בכמות הקטנה מ־25 גרם לא תיחשב לעבירה פלילית. ב"SNL" הגיבו כראוי, במערכון שמוציא מהבית את כל המעשנים בהיחבא (פחות או יותר כל מבוגרי ניו יורק) רק ששיט – כמעט בשום מקום ציבורי בניו יורק אסור לעשן, גם לא סיגריות. בכל הקשור ליציאה מהארון הירוק, לחברי הקאסט יש הרבה במה להתגאות. זה כמה עשורים שתרומתם לנורמליזציה של עישון הסמים הקלים ניכרת, הן במערכונים בסדרה הן בראיונות מחוץ לה, וכשמדובר בתוכנית שמשודרת באחת הרשתות האמריקאיות הגדולות ביותר, זה לא עניין של מה בכך. אחרי הכל, סמים קלים זה דבר נפלא והוצאתם מחוץ לחוק היא טעות שהאנושות חייבת לתקן בהקדם.

חתרנות

“SNL” יצאה לדרך כניסוי משונה שמטרתו העיקרית הייתה לסתום חורים בלוח השידורים ולהחליף את השידורים החוזרים של "הטונייט שואו" עם של ג'וני קרסון. האווירה הארעית והלא מחייבת עזרה לצוות הקומיקאים הצעירים לכתוב בזריזות בכל שבוע סדרת מערכונים שהייתה למעשה מגרש משחקים ניסיוני שבו בוחנים בדרך הטובה והמפחידה ביותר אם משהו מצחיק או לא – במהירות, ומול קהל חי. שעת השידור המאוחרת וזמן השידור הנכבד אפשרו לכותבים ולמשתתפים להתנסות במגוון רחב של סגנונות קומיים, והם שהעניקו לאנדי קאופמן את הצ'אנס להיאבק בנשים במוזרות השמורה רק לו, לקונאן אובריין הזדמנות לכתוב מערכון שהמילה "פין" מופיעה בו 42 פעמים ולדמויות מופרעות וביזאריות כמו ג'ון בלושי או וויל פארל אפשרות לפרוח. והכל במסווה של תוכנית מיינסטרים אמריקאית.

הקול הנשי

לידיעת הקורא ארז טל: לא רק שב"SNL" משתתפות נשים מצחיקות, אלא שחלקן הצליחו להתעלות על עמיתיהן הגברים בלי למצמץ. תוכנית המערכונים הצליחה ביעילות ובשיטתיות להכיר לעולם את הנשים המצחיקות ביותר בארצות הברית, כאלה שהפכו לכוכבות אדירות בזכות עצמן גם לאחר שעזבו את החיק הנוח של סטודיו H8. נוסף לסטאריות טינה פיי, איימי פוהלר וקריסטין וויג, כיכבו ב"SNL" ומככבות גם מאיה רודולף, רייצ'ל דרץ', אידי ברייאנט ולסלי ג'ונס. הן מוכיחות שכשמדובר בקומדיה, להיות אישה – בלי קשר לגזע, למבנה גוף ולסגנון הומור – זה קלף מנצח.

החדשות בהצחקה

אם תזכירו באוזני סטודנט לתואר מתקדם בתקשורת את צמד המילים "הדיילי שואו" הוא מיד ידקלם שלל מחקרים לפיהם האמריקאי הממוצע מקבל את מנת החדשות היומית שלו מפיו של ג'ון סטיוארט ולא ממגישי החדשות המסורתיים. כלומר, נוסף לחדשות היבשות, האמריקאים מקבלים על הדרך גם ביקורת סאטירית, והם זוקפים לזכותה של "הדיילי שואו" את הפיכתם לאומה ביקורתית יותר. אך את אבני היסוד לסוגה החדשותית הזו, שחוקרי התקשורת מכנים בשנינה Infotainment, הניח לורן מייקלס עם מהדורת החדשות של "SNL" – וויקנד אפדייט  – שנוצרה במקור על ידי אחד מכותבי התוכנית בשנות ה־70 עם המגיש המקורי של המהדורה, צ'בי צ'ייס. המהדורה ידעה תקופות טובות יותר ופחות, אבל עד היום הגשת המהדורה נחשבת לאחד מההישגים הגדולים שאליו שואפים חברי הקאסט.

חגיגות ה־40 ל"סטרדיי נייט לייב", yes Comedy, שבת (21.2) 21:10