את הכי מצחיקה כשנוח לך: תום יער מצליחה בעיקר כשהיא אמיתית

אנחנו חיים בעולם פוסט "בוראט", "מחוברים" ו"קאטפיש". גיקים של קולנוע מדברים כל הזמן על "קולנוע היברידי", צופי טלוויזיה כבר הפנימו שריאליטי = שקרים ומניפולציות ו"אותנטיות" הפכה למילה שחוקה ומעיקה כמעט כמו "לפרגן" או "פינוק". ובכל זאת, קשה לדבר על "תום יער עושה את שביל ישראל", שהפרק האחרון שלה שודר בסוף השבוע ב-yes, בלי להתייחס לאותנטיות המאוסה הזו. או ליתר דיוק, להתייחסות שלה עצמה לאותנטיות. במשך עשרה פרקים הסדרה שיחקה ים-יבשה עם הגבול בין דוקומנטרי ומוקומנטרי. הדמות הראשית שלה הייתה לא פחות מתוסרטת מדמותו של לארי דיוויד ב"תרגיע", אבל דווקא בגלל הנוכחות הבלתי פוסקת של הבמאי דניאל, הדמות השנייה בחשיבותה בסדרה, היא המשיכה להיראות לנו כמו תיעוד של מסע, לא כמו קומדיה "רגילה" שבה יער היא נטו שחקנית.

>> 50 סדרות להעביר איתן את יום כיפור

אם יש משהו שאפשר ללמוד מהצפייה בעונה המלאה, זה עד כמה יעילה מערכת השעיית האי-אמון שלנו. אנחנו הרי יודעים שהכל יכול להיות פייק, אז למה אנחנו מתכווצים בכיסא כשיער עולבת בקרבן תמים שכל חטאו שהוא חי אחרת ממנה? ואיך זה שפתאום, כשיער נפתחת בפני הישראלית שחיה כשמאן אינדיאני, זו שרק שנייה קודם היא כל כך זלזלה בה, אנחנו בטוחים שאנחנו חוזים ברגע אמיתי וכנה? מרבים לדבר על הרגע ביצירה מוקומנטרית שבו השטיח נמשך מתחת לרגליו של הצופה, כשהוא מבין שכל הזמן הזה עבדו עליו. יש בסדרה המון רגעים כאלה, אבל אין להם שום יומרה לצחוק על הצופה הפתי או להפתיע אותו. הם פשוט עוד סוג של קומדיה – משחק עם הציפיות.

"אז איך הוא אמר שמגיעים מפה לפלורנטין?". תום יער עושה את שביל ישראל (צילום: יח"צ)

באחד הפרקים יער מתעקשת להתחפש לישו ונקשרת לצלב, אבל מתחרטת אחרי שהמבקרים באזור הכנרת מתחילים לקלל אותה. היא מתחננת בפניי הצוות לעזרה ולבסוף נכנסת לחדר האוכל בדגניה, דוחפת את הראש לתוך מגשי האוכל ופוצחת, בלי קשר לשום דבר, בנאמבר מושקע ללהיט מהסדרה "לא כולל שירות" – גרסה עברית מתקתקה ל ֿ"A Little Prayer" של מדונה. האסתטיקה הדוקומנטרית מפנה מקום לקליפ עם זוויות צילום, לוקיישנים, מבטים מפתים וזמרות ליווי. חשבתם שאשכרה רבנו? חבל, תכננו הכל. אבל מתי בעצם השקר מתחיל? מי משתתף בבדיחה הזו? המקללים – אמיתיים או לא? והצוות? כתבו לו שורות? דוגמאות דומות: תום יער רוצחת את עדי אשכנזי ואוכלת אותה, יער משתלטת על בימוי הפרק ומאלתרת מפגש עם הסנה הבוער או, בפרק האחרון, הבמאי נוזף בתום על ההתנשאות שלה והסצנה מצולמת מחדש, הפעם בהתלהבות קיצונית.

כשצופה ממוצע פותח את הטלוויזיה ונתקל בסדרה, האם הוא מאמין בלב שלם שתום יער היא טיפוס בלתי נסבל שמתעלל בצוות הצילום שמקיף אותה? הוא בכלל אמור לקנות את זה שלבמאי יש פחד גבהים שמונע ממנו לטפס עם תום על הר במדבר יהודה? ולמה בכלל להתעקש על "חוויה אותנטית של טיול" כשאפשר פשוט לכתוב דמות? הרי הסדרה מפוצצת בדמויות מומצאות ומטורללות, מהראפר בן ה-16 שגודל על ידי זאבים דרך מנהלת הצימר עם המבטא האשכנזי ועד צלם של פפראצי חיות. ואם כבר עשית "בוראט", למה לשמור על החזות התיעודית?

מרפות את הפות. (צילום: יח"צ)

זה מוזר, אבל ככה אנחנו אוהבים את הקומיקאים שלנו. הם לא צריכים להעמיד פנים שהם מצחיקנים חסרי תקנה באופן טבעי, רק למכור לנו את הטירלול הכללי מסביבם כאותנטי. כשהיא קופצת ראש לתוך עולם האסתטיקה הרפואית או הולכת לסדנה עם שם כמו "להרפות את הפות", למי אכפת אם היא בדיוק היא או גרסת הפי אלף יותר. ובכלל, העמימות הזו מאפשרת לאחוז את המקל בשני הקצוות (ואז להגיד למקל שהוא אפס ושהוא לא יעבוד בעיר הזאת יותר). מצד אחד כל רגע חלש או מופרך נופל תחת "נו, ככה זה במציאות", מצד שני כשיער כבר עוברת כל גבול, מעליבה את כולם ויוצאת שיא הפתטית, אפשר להגיד "זה בסדר, תכף יכבו את המצלמה וכולם יתפייסו". לא משנה מה אמיתי ומה לא, משנה מה הרגשנו כשצפינו.

ובכל זאת, קל לסיים את העונה עם תחושה מסוימת של פספוס. לא כי באמת חלמנו על הצצה אמיתית לחייה של קומיקאית פרועה, אלא כי אי אפשר לאחוז את המקל בשני קצותיו. לא באמת. העלילה הפיקטיבית בכיכובם של פי אלף יותר תום יער והבמאי עם הקול הסמכותי לא הסתיימה בפיצוץ ענק או בפיוס מרגש, כולה שיחה חצי מצחיקה במלון. מצד שני, החרדה ההיסטרית לצאת סחים לא אפשרה לבנות איזה תהליך שינוי מזויף אך מספק וסדרת המפגשים עם האנשים מסביב ועל השביל נשארה, ובכן, סדרה של מפגשים. ובסוף, הסצנה האהובה עליי בעונה וזו שצחקתי ממנה הכי הרבה, לא דרשה פיאות ואיפור וגם לא הרהורים פילוסופיים על פוסט מודרניזם וייצוג עצמי. כל מה שקרה בה זה תום יער מוציאה מהתיק חטיפים ומאלתרת על זה שיר. מי צריך אותנטיות כשיש שירים על הילד הנאצי של קינדר.

[interaction id="596b28e27ea93a275889cd0c"]