לסביות והומואים מסרבים להיות אויבים

למרות הנראות הגדולה שלה, השנים האחרונות עמדו בסימן פילוג מהותי בין חלקיה השונים של הקהילה הגאה. הצעות החוק החדשות והסערה שקמה בעקבותיהן הובילו להקמת מטה המאבק הלהט"בי, שבו מנסים לראשונה לאחד כוחות על מנת לגרום לשינוי אמיתי. האם זה יצליח?

יניב ויצמן, כרמן אלמקייס, ענת ניר וגל אוחובסקי. צילום: יולי גורודינסקי
יניב ויצמן, כרמן אלמקייס, ענת ניר וגל אוחובסקי. צילום: יולי גורודינסקי
18 בדצמבר 2013

השבועיים האחרונים היו סוערים בקהילה הגאה. הצעות החוק שהוגשו, בעיקר על ידי חברי סיעת יש עתיד, לצד סקר מחמיא שפורסם ב"הארץ" והפגין תמיכה ציבורית רחבה בשוויון הזכויות לקהילה, גרמו ללא מעט להעביר את השמפניות למצב היכון; אבל התקוות הגדולות – שזכויות הלהט"בים יעוגנו בחקיקה ושאפליה על רקע נטייה מינית וזהות מגדרית תיאסר באופן גורף – התנפצו ברעש; חברי הבית היהודי וישראל ביתנו טרפדו את ההצעות ואמירות הומופוביות התעופפו בהמוניהן בחלל הכנסת.

בשישי האחרון התכנס מפגש בהול, שבו נכחו נציגי הארגונים הגאים ופעילים בולטים בקהילה כדי להקים מטה מאבק שירכז את מגוון הקולות בקהילה ויציג חזית אחידה שתוביל את המאבק למען שוויון הזכויות. משתתפי המפגש הגדירו אותו כהצלחה, אך הרשת געשה: רעיון ההתייצבות מאחורי מפלגת שלטון השותפה לממשלה אנטי דמוקרטית העמידה לא מעט מחברי הקהילה על רגליהם האחוריות, בטענה כי מדובר בפינקוושינג מהסוג הגרוע ביותר. קולות אחרים התקוממו נגד המאבק הצר, שלא כולל אופק למאבקים למען מיעוטים אחרים כפליטים, בדואים או פלסטינים, הנרמסים תחת מגפי השלטון באופן עקבי. גם הנשים הרימו קול צעקה ורובן המכריע הדיר את רגליו מהמפגש, בטענה ששוב מנוהל המאבק הלהט"בי על ידי "הומואים שבעים ולבנים ממרכז תל אביב" – ושהמטה אינו נותן ביטוי למכלול הגוונים שמרכיבים את הקהילה הגאה; מטה נוסף, המטה למאבק הלהט"בי, הוקם, והגברים הוזמנו להצטרף אליו. דיונים טעונים נערכו וריקושטים התנפצו ברחבי הרשת, אך ההפגנה בשבת מול הבימה, שהביאה למעלה מאלף איש למרות הקור העז, הוכיחה שאמירתו של דב חנין במפגש, כי יש לשאוף להיות "שונים אך מאוחדים", היא עדיין תקווה שאפשר להיאחז בה.

באים בטוב

כחלק מאווירת איחוד הכוחות ולקראת המפגש בשישי הקרוב (11:00, המרכז הגאה בגן מאיר, כולם מוזמנים) שיזם המטה למאבק הלהט"בי, נפגשנו לשיחה: גל אוחובסקי, מן הסתם הפעיל והדובר הבולט ביותר בקהילה הלהט"בית בעשורים האחרונים; יניב ויצמן, חבר מועצת עיריית תל אביב ויו"ר ארגון הנוער הגאה; ענת ניר, יו"ר דירקטוריון פמיננסי, המכללה הכלכלית לנשים, ופעילה בקהילה; וכרמן אלמקייס, מנהלת פרויקטים בתנועת אחותי.

באותה מידה יכלו לאכלס את השיחה משתתפים אחרים – ריבוי הקולות והגוונים לא גורם למי מהם להתיימר לייצג את הקהילה בכללותה, ואף עושה רושם שהם נזהרים מכך. "בטוח שיישמעו קולות שיגידו 'למה דווקא הם? מי שמם?'", צופה ויצמן, שיזם את המפגש בשישי האחרון; "אני יכול רק לשלוח מסר, אולי נאיבי, שהשיחה הזו מגיעה מאנשים שבאים בטוב, כי זה בוער בנו וחשוב לנו". כצעד בונה אמון הוסכם לרדת במשותף על עוגת שוקולד בלגי מפחידה בגודלה; רובה, באופן גיי לחלוטין, נשאר על הצלחת עד תום הפגישה.

איך עברו עליכם הימים האחרונים?

ויצמן: "בתקווה גדולה ואכזבה מרה לא פחות. הרגשנו שנוצרה הזדמנות; השלטון התחלף, כמות חסרת תקדים של שרים תומכים בקהילה בפומבי, ואחרי כמעט שנה בשלטון הגיעה ההזדמנות שלהם לפרוע את השטר. ואז הכל השתבש".

אלמקייס: "אני לא הייתי אופטימית. בשנתיים האחרונות אני הרבה ברחובות ואני מכירה מקרוב לא מעט ספינים של מפלגות. כחלק מהקהילה אני מרגישה לא פעם שמשתמשים בנו וגם הפעם הרגשתי ששוב משחקים אותה נאורים על הגב שלנו".

אוחובסקי: "אני מסתכל על זה קצת אחרת. הדיון אם משתמשים בנו או לא בכלל לא מעניין אותי. אם מסתכלים על ההיסטוריה של הקהילה, רוב הזכויות שלה הושגו בהסכמות בחדרי חדרים, כמו הדיל שעשתה שולמית אלוני כשהוציאה את הסעיף שרואה בהומוסקסואליות מעשה פלילי. עכשיו לראשונה הרחוב מקדים את הכנסת והיא זו שצריכה ליישר קו; לא משנה מה הם צועקים, הם מבינים שזה יקרה. לכן אני לא מתעניין בספינים, אין לי כוח לחשוב ככה. מי שמצביע בעד, אני תומך בו באותו רגע ומי שנגד, אני נכנס בו".

ניר: "יכול להיות שמישהו מצביע בעדך, אבל כחלק ממהלך ארוך טווח שבו אתה תצא מופסד. ראינו את זה לא פעם".

אלמקייס: "המציאות יותר מורכבת ואין מה להתרגש ממשאל רחוב, חיובי ככל שיהיה. לפני שנתיים 400 אלף איש יצאו לרחובות ומאז המצב רק החמיר. צריך לחשוב על מאבק לטווח ארוך ולהתייחס לאוכלוסיות בתוך הקהילה שקולן לא נשמע. הקהילה לא מתחילה ונגמרת בתל אביב".

אוחובסקי: "אני מסכים עם עניין המגוון. חשוב לשמוע וגם שומעים יותר קולות. אבל המצב פשוט: יש חוקים בכנסת וצריך לעזור לקדם אותם. אנחנו לא שולטים במה שקורה בכנסת או במפלגות. ממילא כל חבר כנסת דוחף את עצמו. אז אנחנו לא צריכים להשתגע בשביל אף אחד, אבל כן צריכים להיות פתוחים לכל הקולות; מי שבעדנו שימשיך בעבודה הטובה, למה לא?".

ניר: "גל אומר דבר והיפוכו וזה סלע המחלוקת בינינו. אתה אומר בואו נשמע את כל הקולות אבל מה שבסוף חשוב הוא הקול שלי ושל חבריי. גם לי בא להגיד את זה; אני לא חושבת שגל בן אדם רע, הוא נחוש לקדם את המטרות שהוא מאמין בהן, אבל האמת היא שאנחנו לא יודעים מה באמת צריך לעשות, אז מי יחליט מה העמדה שמאחדת את כל הקולות?".

יאיר לפיד במפגש עם נציגי הקהילה, יולי 2012

מטה המאבק שהקמתן זכה לתמיכה של לא מעט גברים, כולל אלה שיושבים מסביב לשולחן הזה.

ניר: "חמש עשרה שנים אני פעילה בקהילה ועוד לא הייתה יוזמה שאיחדה סביבה כל כך הרבה קולות. אין לזה תקדים. העשור האחרון התאפיין בריבוי קבוצות ובתהליך של היפרדות בין הקבוצות השונות בתוך הקהילה; עכשיו אולי נוצרה הזדמנות למציאת קול משותף".

ויצמן: "אני רוצה להציע פרספקטיבה יותר רחבה. בעשור האחרון, מקהילה מאוד מצומצמת, שמנוכסת באופן מסורתי לצד השמאלי של המפה, התרחבנו. פתאום אפשר לראות קבוצות מהמגזר הדתי או תא מיש עתיד לצד הנציגים של מרצ. קשה לדבר על ענייני הקהילה מבלי להיכנס לפוליטיקה, אבל ממילא הכל פוליטי, ומתוך ההסכמה שהקהילה צריכה לפעול לשוויון זכויות אפשר להתאחד למאבקים חברתיים, תרבותיים או סביבתיים. אם נמצא דרך כלשהי להתאחד למרות ההבדלים זה יהיה ההישג הכי גדול שיכול לקרות".

כועסת? תילחמי!

אבל הדרך לשיתוף פעולה בין הצבעים השונים על הקשת הלהט"בית אינה נטולת מהמורות. תמימות הדעים בנושא שוויון זכויות לקהילה מתנגשת לא פעם בחומת האינטרסים של חבריה השונים. "בתור אישה לסבית המטרות שלי סותרות לפעמים את אלו של בחור הומו", מחדדת אלמקייס. "לדוגמה, פונדקאות: אני לאו דווקא נגד, אבל זה נושא מאוד מורכב מבחינתי, או העובדה שמשק בית של שתי לסביות הוא עני בהרבה לעומת משק בית של שני הומואים. מצד שני, אם נרוץ לכל מיני כיוונים בלי לחבר את המאבקים נישאר בלי כלום".

לא מעט טוענים שממילא מעמד הקהילה השתפר; הנה, לפי הסקר 85% היו מעסיקים הומואים ולסביות, אז בשביל מה להתעקש על חקיקה?

אוחובסקי: "כי הם רק אומרים את זה".

אלמקייס: "הייתי שמחה אם היו אומרים אותו דבר על טראנסים ובי־סקסואלים, אבל זה לא המצב. כולם יודעים שלטראנסים כמעט בלתי אפשרי להתקבל לעבודה. אי אפשר להתרכז רק בזכויות שלי ולהתעלם משאר הקבוצות שלא מקבלות יחס דומה כי השונות שלהם יותר בולטת".

ניר: "בגלל זה המפגש שלנו בשישי הוא כל כך חשוב. אני לא טוענת שנשנה את העולם עד אז, אבל כן חשוב לפעול כדי שכמה שיותר פלגים וקבוצות יפגינו נוכחות ולברר מה הקול האמיתי שלנו".

ויצמן: "אז למה לא באתן ביום שישי?".

אלמקייס: "זה נודע לי מהרגע להרגע, אבל בכנות, רוב הסיכויים שלא הייתי מגיעה".

ניר: "כי כבר חוויתי את נקודת הרתיחה של אירועים כאלה. פעם הייתי מגיעה לצוותי חשיבה דומים, יושבת על תקן האישה היחידה ומציעה את מיטב רעיונותיי. כיום אני ונשים במעגלים שלי לא מגיעות, וגם אי הגעה היא אקט פוליטי – לא לתת יד למאבק הספציפי ולאופן שבו הוא מנוהל. עד היום, מי שהיה מארגן, מפיץ ומנהל את האירועים היו רק גברים; הקמנו את מטה המאבק מתוך מחשבה שהגיע הזמן שגם נשים יעמדו בחזית. קצת איזון מגדרי בקהילה, מה יש?".

גל ויניב, אתם ערים להדרה המתמשכת של נשים מהנהגת מאבקים בקהילה?

ויצמן: "פעם ראשונה שאני שומע על זה" (כולם צוחקים). "אולי יקפצו עליי, אבל חלק מהסיבות שבגללן נשים נעמדות עכשיו בפרונט הן שהקהילה הלסבית עברה תהליך של התחזקות", מציע אוחובסקי. "בשנים האחרונות ישנה הבנה שצריך ללכת קדימה, ושלהדיר את עצמך זה לא גבורה גדולה. אם יש דברים שמכעיסים אותך, תילחמי בהם! זה קשור גם לכך שדמויות בולטות כמו יהודית רביץ או אורנה בנאי יצאו מהארון, ולאקטים כאלה יש כוח עצום".

אבל מה החלק של גברים בזה?

אוחובסקי: "מה זאת אומרת? גברים הם מגעילים. זה תמיד היה ככה ולא רק אצל ההומואים, להיפך".

ניר: "אבל בקהילה זה רק מחמיר. מחקרים מראים שמיזוגניה הרבה יותר מושרשת בקרב הומואים – לא בקרב שני הגברים הנחמדים האלה, חלילה – כי הם לא חייבים נשים כדי לקיים חיים תקינים ולא פעם מנותקים מהצרכים ומהמצוקות שלהן. ואני לא מסכימה עם הנרטיב שלפיו הקהילה הלסבית התחזקה בגלל יציאה מהארון של סלבס. האקטיביזם ההומואי שונה מהלסבי; הוא לא אקטיביזם שנלחם אלא מתרשת. לשיח הפמיניסטי לוקח זמן להיבנות אבל הוא יותר בר־קיימא, לדעתי".

ויצמן: "צריך להסתכל גם על הפן האנושי. בסוף כולנו בני אדם ושיתוף נשים בעמדות הכוח הוא אקט שעבור רבים היה כרוך בוויתור ופינוי של מקום. אם אנחנו לא נעשה את הצעד שדורש איזו בגרות, בשלות וויתור על האגו נדשדש במקום. חלק מזה טמון בכך שמדובר בקהילה צעירה, רוב המנהיגים שלה פועלים בעשור האחרון ולרבים בוער לעמוד בפרונט. אני חייב להודות שלפעילות בשיתוף הנשים מתלווה תחושה של הקלה; אנחנו מעורבים ודברים נעשים, אבל זה בסדר שלאו דווקא התמונה שלי תימרח על השער".

לחבק את לימור לבנת

גם ללא חקיקה, הנראות של הקהילה גולשת מן המרכז ומתפזרת בפריפריה. השנה, לדוגמה, נערכו מצעדי גאווה גם בראשון לציון ובחדרה. "זה נכון וזה מקדם, אבל לא מספיק כפי שהיינו רוצים", אומרת ניר.

אוחובסקי: "בעיני אנחנו מתקדמים כל הזמן. הבעיה היא שהקהילה ההומואית היא קהילה מאוד שבעה. כשמתחיל מאבק על ברית הזוגיות קמים אנשים שאומרים 'רגע, אבל אני בכלל לא רוצה להתחתן'".

אלמקייס: "אני כבר שנים פעם בשבוע ברחובות, כבר קיבלתי מכות משוטרים, אני פוגשת נוער שחשוף לזנות ואלימות; זה לא כזה שבע בעיני".

ויצמן: "הכוונה היא שכל אחד פועל למען האישיוז שלו ומתכנס רק כשקורה מקרה חריג".

ניר: "לכן מובילי דעת הקהל לא צריכים להיעצר בנוחות שלהם. יופי שהומואים מטפסים בתעשייה ורוכשים עמדות כוח בתקשורת אבל מה עם הטרנסג'נדרית שלא מתקבלת לעבודה וסובלת מאלימות? אם אתה והיא אותה משפחה, אז מצבך לא טוב בעצם".

ויצמן: "הרבה מההומואים בתל אביב באמת מגיעים ממקום מאוד שבע. גם אני מודה שלא פעם נעצרתי במקום ההומואי ולא שאלתי מה יעלה בגורלם של הטראנסים, למשל, שהם חלק מהקהילה".

אלמקייס: "אני במקור מאשקלון וההומואים שם חיים בספרה אחרת. מהבחינות האלה הפריפריה והמרכז הן שתי מדינות נפרדות".

ויצמן: "יכול להיות שיש כאן איזשהו שובע. אני מודה, אני חלק ממנו. בשלוש השנים האחרונות אני מקדם את עניין התיירות הגאה. יכול להיות שמבחינת סדרי העדיפויות מדובר בעניין משני, יכול להיות שהגענו לעיוות הזה מתוך מחשבה שהכל בסדר, אפשר לעבור לשלב הבא".

עד כמה המאבק צריך לפנות ולכלול נציגים מהפריפריה?

ניר: "עיריית תל אביב מממנת ארגונים שקיימים גם בפריפריה, כך יוצא שהיא העירייה היחידה שמממנת את המאבק הלהט"בי בארץ. זה מייצר סוג של פטרונות מהמרכז. זה אתגר לשלב כוחות עם קולות שכביכול רחוקים מאוד ממך".

אוחובסקי: "במשך שנים האמנתי שהדברים שההומו עושה בטלוויזיה נורא משפיעים על האיש מבית שמש, שנעמד ואומר בקול 'אני הומו'. אבל נוצר רגע בזמן שלאיש מבית שמש אין יותר כוח שיגידו לו שהוא קם בגלל אנשים אחרים. אף אחד לא רוצה להיות נתמך כל החיים שלו".

אלמקייס: "זה נכון. אני מגיעה למאבק מתוך הזווית המזרחית ולא פעם נתקלת במצבים שאחרים מדברים בשמי ומייצגים אותי. היום, כשכבר אני נחשבת פריבילגית – רווקה, מתגוררת בתל אביב – חשוב לי לעזור בלי לנופף בדגל של העזרה ולא לשחזר דפוסים מזיקים של תומך ונתמך".

אוחובסקי: "לאחרונה כל מיני אנשים טוענים שאסור לנתק את המאבק ממאבקים למען מיעוטים אחרים. מעניין אותי מה את, כרמן, שמגיעה למאבק מהזווית המזרחית, חושבת כשאת קוראת את כל הדעות שאומרות שאין ערך למאבק אם הוא לא עונה על זכויות כל בני האדם, מאבק שהוא בעיקרו שמאלני, כשאת פועלת בעיקר בקרב אוכלוסייה שמצביעה באופן מסורתי לימין".

אלמקייס: "בכנות, השמאל בארץ בעיניי הוא ממילא שמאל בכאילו. אבל לגופו של עניין, אפשר לכלול את כל המאבקים יחד עד גבול מסוים. צריך לפעול בצורה מאוד רגישה ולהיות ערים למורכבות. אני, למשל, אין מי שמייצג אותי – לסבית, מזרחית, דתייה מהפריפריה. זה מצב מאוד מורכב בשבילי".

גם אתה, גל, הכנסת את עצמך למצב מורכב, כשהוטחו בך האשמות שאתה מצדד במצב שבו הקהילה תשמש עלה תאנה למפלגת שלטון על חשבון מפלגות שדחפו את האינטרסים שלך ושל קבוצות שהיית מזוהה איתן.

אוחובסקי: "אני מוכן להיות עלה התאנה הזה. כשחוק עובר ממילא אף אחד בסוף לא זוכר מי העביר אותו. מה שחשוב זה להמשיך לבלוט בתודעה הציבורית. הסטרייטים רואים הפגנות ומצעדים וחושבים שכבר השגנו את כל מה שרצינו. אבל היום, אם חלילה מישהו הולך לבית חולים עם בן זוגו, הוא לא יכול לקבל את האינפורמציה הרפואית עליו כי הוא לא רשום כבן זוגו וזאת האפליה הכי איומה שיש. הרי ברית זוגיות זה קשקוש; הומואים ולסביות שרוצים להתחתן יכולים להתחתן בחו"ל, לחזור ולהירשם. אבל ברית זוגיות מאשרת אותך כמשפחה, ואי אפליה מאשרת אותך כאדם ומעגנת את הזכויות שלך בחוק ולכן זה כל כך חשוב".

ויצמן: "אני במהותי אדם מאוד פרגמטי, מיינסטרימי ומאמין בבני אדם עד שהוכיחו לי אחרת. יש פה מפלגת שלטון, הם אומרים את הדברים הנכונים, אני אתן להם רוח גבית עד שיוכח אחרת. יכול להיות שזה תמים, וגם הניסוחים שהם משתמשים בהם די מעורפלים. אבל גם אם אני מחבק אותם הם צריכים לדעת שלא כדאי להתעסק איתנו כי היחס שלנו עלול להתהפך בענק".

אוחובסקי: "צריך להיזהר מהתגובה האוטומטית. לימור לבנת, לדוגמה, פועלת מאוד למען הקהילה בשנים האחרונות. אז להגיד אוטומטית שהיא ימנית־פשיסטית־מגעילה זה לא לעניין. אי אפשר לפסול את מי ששונה ממך ולעשות לו דה־לגיטימציה באופן אוטומטי; באותה מידה גם אני לא רוצה שיסתכלו עלינו כעל מקשה אחת; לא כולנו אוהבים לרקוד וללבוש בגדים וורודים. זו גם הסיבה שאם מפלגות השמאל ישתלטו על המאבק הזה, אין לו סיכוי".

מילות סיכום?

ניר: "אני רוצה להיות אופטימית. אני מקווה שאנחנו לא רק מדברים אלא שנשנה את המצב באופן פעיל".

אוחובסקי: "אני אופטימי. אלה שבועות נהדרים. כל השטח מתארגן מחדש וככל שיותר אנשים יצטרפו כך המצב יילך והשתפר. אני מאמין שבעוד חצי שנה נשיג הרבה מהמטרות שלנו".