מגדיר מינים

ההצגה "Cock", שעלתה בתיאטרון תהל במרכז הגאה עוסקת בסוגיות המורכבות של הגדרת הזהות המינית

3 באוקטובר 2013

ג'ון הוא בחור צעיר שחי בלונדון. במשך שבע שנים הוא חי בזוגיות נוחה עם בן זוג אוהב. לאחר פרידה כואבת הוא מתאהב לפתע בבחורה ועובר לחיות איתה. עכשיו מתחילה הבעיה: האם ג'ון הוא הומוסקסואל שבגד בזהותו? אולי הוא ביסקסואל? האם הבעיה היא שלו או של החברה שאינה מסוגלת לעכל זהות מינית כפולה? זוהי בקצרה תמציתן של העלילה ושל ההתחבטויות העולות מהמחזה החדש בעל השם הפרובוקטיבי "Cock", שעולה בימים אלה בבכורה ישראלית בתיאטרון תהל במרכז הגאה בתל אביב.

את המחזה כתב המחזאי והתסריטאי האנגלי מייק ברטלט והוא נחשב לאחד המחזות העכשוויים המצליחים שהוצגו בלונדון ובניו יורק בשנים האחרונות. המחזה בוחן את האמביוולנטיות שבאהבה ובאופי האדם מבעד למגוון רחב של רגשות, מערכות יחסים ובחירות. מבט ישיר ונוקב על תשוקה, מיניות והקשיים שעולים דווקא כשלאדם יש יכולת לבחור בין שתי אופציות. זו דרמה סקסית ונועזת, הומוריסטית, וכוללת דיאלוגים אמוציונליים. הדמויות מתמודדות בחן רב עם הלחץ החברתי המופעל עליהן לנהוג לפי תבנית נתונה, ועם השאלה המרחפת מעליהן האם נטייה מינית ניתנת לשינוי. לכבוד הצגת הבכורה בארץ נפגשנו עם הבמאי הישראלי, אבי ברכר.

הבעיה המרכזית במחזה היא מה עושים כשצריך לבחור בין שתי אופציות שאף אחת מהן אינה טובה יותר מהאחרת באופן מוחלט. מדוע בעצם צריך לבחור?

"המחזה מדבר על הצורך לקבל החלטות ולהיות שלמים עם מה שאנחנו בוחרים. הוא עוסק בכאב הכרוך בהגדרות של מיניות, ובעצם העובדה שאדם חייב לקבל הגדרה ברורה לגבי הזהות המינית שלו: מי הוא? מה הוא? זה נובע גם מלחץ חברתי וגם כי אנשים דורשים מעצמם הגדרה עצמית ברורה".

בחירתה של סופי. מתוך "Cock". צילום: לואיז גרין
בחירתה של סופי. מתוך "Cock". צילום: לואיז גרין

עשית במחזה אדפטציה כלשהי למציאות הישראלית?

"לא. השארתי את המחזה כמו שהוא, אני לא מאמין באדפטציות. הדברים היחידים ששיניתי הם לוקליים – שמות של תוכניות, סרטים או מקומות שאנשים מכירים. אני מאמין שהקהל פה מספיק אינטליגנטי כדי להחליט לבד מה שייך לו ומה לא שייך לו. לא הרגשתי צורך להנגיש את המחזה, לעברת את השמות של השחקנים, להתייחס למיקום אחר וכו'".

מה משך אותך להתעסק במחזה הזה?

"אני חושב שזה נושא שעדיין לא דובר בו בתיאטרון הישראלי – הגדרות זהות והצורך המחייב להגדיר ולקבל הכרעה. אני התחברתי לג'ון (הדמות הראשית – א"ד) מתוקף היותי גם רופא ילדים וגם במאי, מצאתי את עצמי במסגרות שונות נדרש להחליט לגבי הגדרות מהסוג הזה. בנוסף משכה אותי העובדה שבמחזה אין תפאורה ריאליסטית ושימוש באביזרים, והוא משרת באופן מוחלט את מערכות היחסים בין האנשים. מבחינת בימוי ומשחק זה היה מאוד מאתגר".

למי שטרם הכיר – תיאטרון תהל, שבו עולה ההצגה, נוסג לפני שלוש שנים על ידי קבוצת בוגרי בית צבי, ביוזמתו של גרי בילו ז"ל. התיאטרון עוסק בתכנים הקשורים להקילה הגאה ולקבוצות מיעוט אחרות, ואחת ממטרותיו היא קידום דו שיח פתוח בין עולמות שונים. תחילה, פעל התיאטרון בסוזן דלל ובשנה שעברה עבר למשכנו החדש במרכז הגאה בגן מאיר. בתהל עובדים שחקנים, במאים, מחזאים ויוצרים רבים מהקהילה הגאה ומחוצה לה, חלקם בהתנדבות וחלקם בתשלום.

הבחירה בתיאטרון תהל נראית מובנת מאליה. האם היו אפשרויות אחרות?

"משום שאני במאי צעיר בתחילת דרכו חיפשתי בית למחזות שונים שאני רוצה לביים, ואכן נראה לי שתיאטרון תהל הוא הבית הטבעי. לשם המחזה, 'קוק', ישנם כל מיני פירושים ואף אחד מהם לא נראה כמו משהו שיתקבל בברכה בתיאטראות הגדולים. הנושא של המחזה הוא כמובן בתחום העניין וסדר היום של תיאטרון תהל, אם כי אני מאמין שהתיאטרון נועד לכולם ולא רק לקהל ההומו־לסבי. מובן שצריך לזכור שהתיאטרון ממוקם במרכז הגאה ורוב הקהל שמגיע הם מהקהילה הגאה, אבל אנחנו מאמינים ומקווים שיגיעו גם אנשים ממעגלים אחרים".

יש לדעתך מקום לתיאטרון גאה בדומה לקולנוע גאה?

"ישנן לא מעט ערים בעולם שקיים בהן תיאטרון שמציג ועוסק במחזות מתוך העולם ההומו־לסבי. מכיוון שאצלנו העיסוק הגאה לא נוכח בתיאטרון הרפרטוארי, אני חושב שנכון שישנה פינה חמה שנותנת במה לחומרים מהסוג הזה. חשוב לי להדגיש שזה תיאטרון שהדרמות והשאלות שעולות ממנו מתאימות לכולם, בין שאתה הומוסקסואל או סטרייט. זו פעם ראשונה שאני מביים הצגה בתיאטרון תהל ואני חייב לציין שהגעתי לבית מאוד חם, נוצרה בינינו תקשורת מאוד טובה וכנה, והעבודה הייתה פתוחה ונעימה. אני מאמין שזה בזכות השחקנים והאנשים שעומדים מאחורי המקום הזה".