מגזין אינטרנטי חדש רוצה לשנות את פני הקהילה הלסבית

שלושה אתרי פורנו, ערך בוויקיפדיה, שני אתרי פורנו, אתר היכרויות, עוד קצת פורנו. אלו התוצאות שתקבלו מגוגל עבור הערך "לסביות", וזה גם הייצוג הווירטואלי שלהן ברשת – וכנראה בלא מעט מוחות שעירים – שמציעה בעיקר תכנים על לסביות ולא עבורן. בימים שבהם דמויות לסביות מככבות בטלוויזיה ובקולנוע – ב"כתום זה השחור החדש", בסדרה מיינסטרימית כמו "האישה הטובה" ובסרטים כמו "כחול הוא הצבע החם ביותר" – עצוב לגלות שעולם התוכן האינטרנטי נשאר הרבה מאחור. זאת הסיבה שהובילה את שרון סיטי (28) ואת זואי ברונשטיין (25) להקים את "דייקס" – בלוג־מגזין לסבי ישראלי חדש.

"רצינו להעניק תחושה מגזינית לעולמות התוכן הלסביים השונים, וגם לשמור על תחושה קהילתית על ידי עבודה מול נשים 'רגילות' ולא בהכרח כותבות מקצועיות בתשלום", אומרת סיטי. את הרעיון היא הגתה והוציאה לפועל בעזרת הכישורים שלה כמפתחת אתרים בחברת היי־טק. ברונשטיין בת זוגה – סטודנטית לתואר שני בספרות ומפיקה בתיאטרון קליפה – לקחה אחריות על שיווק וקידום המגזין. העובדה שלאף אחת מהן אין ניסיון תקשורתי מורגשת מעט בחלק מהתכנים שמציע האתר, כמו ריבוי טורים אישיים ונוסטלגיה סטייל טקסטים על "זינה הנסיכה הלוחמת" שידועה בווייב הלסבו־אירוטי שלה, אך מלבד זאת יש גם רצועות קומיקס מתוקות, אייטמים על מוטיבים לסביים בשירה ואופנה וגם מדריך אירועים.

אתר דייקס. צילום מסך

הייחוד של האתר הוא בקסם הראשוני ובהרמת הכפפה הלא מובנת מאליה. "האופי הבלוגרי היה הרעיון מלכתחילה. זיהינו שהרבה נשים רוצות לעשות את זה, ושיש לזה קהל", מסבירה ברונשטיין.

אף שהתכנים ב"דייקס" ממוענים באופן ממוקד ללסביות, גילו השתיים שהן הצליחו למשוך לאתר גם אוכלוסיות פחות צפויות – נשים סטרייטיות וגברים. "זה עולם תוכן שכולם רגילים להיחשף אליו בטפטופים, ופתאום כשהוא מרוכז במקום אחד הוא מושך לא רק לסביות".

למה לדעתכן אין בישראל אף מגזין שמיועד ללסביות, וגם מרבית הערוצים הלהט"ביים באתרים השונים מתייחסים בעיקר לנושאים גבריים?

סיטי: "היו כל מיני ניסיונות שנכשלו. צריך להשקיע הרבה מאוד זמן ועבודה בתחזוק של מגזין כזה".

ברונשטיין: "המבנה החברתי הפטריארכלי משתיק נשים וגורם להן לפחד ולא ליזום מספיק, וזה משליך גם על הקהילה הלסבית. השנה יש לא מעט מנכ"ליות בארגונים חברתיים, אבל זה לא תמיד היה ככה. גם בתקשורת – המדורים שמכוונים לקהילה הגאה פונים בעיקר להומואים. כשהתחלנו להרים את המגזין, יצאתי לגשש מה קורה בשאר הערוצים, ודרך חבר גיליתי את הביטוי 'כתב הומואים'. הם אפילו לא פונים לקהילה הלסבית".

באילו קשיים נתקלתן?

סיטי: "הפיתוח של האתר לקח זמן, והיה מאתגר לשלב את זה עם העבודה שלי. גיוס הכותבות נמשך עד היום וכולן מוזמנות לתרום".

זאת נקודה שחשוב להתעכב עליה: לגברים, החולשים כיון על משאבים חברתיים וכלכליים גדולים יותר מנשים, ניתנת הפריבילגיה להשקיע יותר זמן וכסף במיזמים מהסוג הזה. השתיים מודעות לקשיים שבהישרדות על בסיס התנדבותי ובהמשך, הן אומרות, אולי יצליחו לפתח מודל כלכלי לצורכי תחזוק שוטף. "כלסבית בקהילה – אני לא חושבת שהיא מושתתת על התנדבות, על פעילות או על הרבה דברים שהם חברתיים־פרנדליים נטו", מוסיפה ברונשטיין.

קיימת בכלל סצנה לסבית בישראל?

סיטי: "קיימת ובועטת, בעיקר בתל אביב, אף שגם בפריפריה יש התעוררות – בבאר שבע, בירושלים ובחיפה. מאוד משמח לראות את זה. הקהילה גם מתחילה לפרוץ את גבולות חיי הלילה. הנשים מאחורי בר אמזונה לדוגמה ממש מנסות ליצור במקום שילוב של חיי לילה ותרבות, להרים מפגשים שלא בהכרח מתקיימים בפורמט של מסיבה".

ברונשטיין: "מבחינה חברתית הקהילה עדיין מושתתת על סצנת הלילה. כשהגעתי לעיר לפני כמה שנים הבנתי שאם אני רוצה למצוא חברות לסביות, אני צריכה ללכת למסיבות הנכונות. היום יש התעוררות לנושא שנובעת מתחושת החסך בקהילה. נמאס לנו שאומרים שסקס לסבי זה לשבת ולדבר כל הלילה. יש לנו צמא לנוכחות וקיימת הבנה גדולה יותר לגבי מי אנחנו ומה אנחנו צריכות, רצון להשמיע קול".

לאתר דייקס