עשור לפסטיבל הקולנוע הגאה: יאיר הוכנר על הומופוביה והתעלמות

הקהילה הגאה מפונקת, מועצת הקולנוע מקצצת והתקשורת מתעלמת. יאיר הוכנר חוגג עשור לפסטיבל הקולנוע הגאה שייסד ויורה לכל עבר

יאיר הוכנר. צילום: יולי גורודינסקי
יאיר הוכנר. צילום: יולי גורודינסקי
4 ביוני 2015

האגדה מספרת שכאשר ג'ון ווטרס, מהאבות המייסדים של הקולנוע הלהט"בי, החל לצלם את סרט הפולחן שלו, "פינק פלמינגוס", עם תקציב זעום וחוצפה גדולה, מעטים חזו שהפרויקט השערורייתי יזכה אי פעם לעלות על הבד. צילומי הסרט התקיימו בסופי השבוע כדי לאפשר לווטרס לעבוד ולגייס כסף להפקה במהלכו. דלות האמצעים אילצה את הצוות להתגורר יחדיו בקרוואן באתר שבו צולם הסרט, בתנאי מחיה והיגיינה קשים. תקציב מחלקת הארט הסתכם בפחות מ־200 דולר, שהתחלקו בין ההלבשה והאיפור הראוותניים של כוכבת הסרט, דיוויין, ובין התפאורה המצועצעת. כשאזל להם הכסף, הם החלו לגנוב. 

יותר מארבעה עשורים חלפו מאז, ועדיין נדמה כי מרבית היצירה הלהט"בית כיום היא פרפרזה על אותו סיפור ישן. הקושי בגיוס כספים לפרויקטים מן הסוג הזה מאלץ את היוצרים לגלות עקשנות, נחישות, יצירתיות ובעיקר נכונות להתמודד עם מינוס הולך ומתרחב בחשבון הבנק. יאיר הוכנר, 40, במאי, מפיק ומבקר קולנוע, ניחן בכל אחת מן התכונות הללו. יעידו על כך שני הסרטים שביים ("ילדים טובים" ו"אנטארקטיקה") באופן עצמאי. אך יותר מכל יעיד על כך הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע גאה בניהולו, שחוגג השנה עשור להיווסדו. 

כבכל שנה, גם הפעם יציג הפסטיבל את הבשורה האחרונה בתחום הקולנוע הלהט"בי, המקומי והזר, ויארח יוצרים חשובים בתחום. השנה תגיע לפסטיבל אלנטה קאביטה, זוכת פרס הבימוי בפסטיבל סאנדנס האחרון על סרטה "הקיץ של סַנְגַיילֶה", ומארק כריסטופר שיציג את גרסת הבמאי לסרטו "סטודיו 54". קל להפגין סרקזם כלפי חלק מסרטי הפסטיבל, אשר ממחזרים לעייפה קלישאות הנוגעות ביציאה מהארון או באיידס; לעתים מתבקש גם להעביר ביקורת על איכות הסרטים, שבלשון עדינה איננה אחידה; אך קשה לא להישאב לתוך עולמו של הוכנר, שעדיין מאמין, ספק באומץ ספק בנאיביות, שבעזרת אמנות אפשר להביא לשינוי אמיתי.

"לפני עשור, בימיו הראשונים של הפסטיבל, זה היה ממש מחתרתי להפיק כזה אירוע", הוא מספר. "הקהילה באזור שלנו, בתוך הבועה בתל אביב, הפכה במהלך העשור הזה לחזקה ולדומיננטית. זו קהילה שאולי טוב לה מדי עד שהיא לא מבינה שבעצם רע לה. באירלנד למשל אישרו במשאל עם נישואים חד מיניים, ואילו בישראל מקרים של תקיפות טרנסג'נדרים רק הולכים ומתרבים. אנשים כאן מאוד אוהבים לצאת ולבלות, ועם השנים גם יש יותר היצע – חיי לילה, מסיבות, אירועי תרבות. אבל בסופו של דבר לאנשים לא מספיק אכפת. אכפת להם בעיקר כשהם מתבקשים לכתוב סטטוס בפייסבוק או להצטלם לקמפיין. יש פחות מאבק. כדי להיאבק על הזכויות שלנו אנחנו צריכים לעשות יותר מאשר רק לצאת למסיבות. כדי לשנות דברים באמת אנחנו צריכים ללמוד קצת מהאתיופים".

איזה תפקיד משחק הפסטיבל בתוך המאבק הזה?

"מאוד חשוב לי שהפסטיבל לא יהיה רק פסטיבל קולנוע אלא פסטיבל חברתי, שיהווה במה לקולות אחרים ושונים. אנחנו חיים במדינה שמעדיפה שאנשים לא יגידו את דעתם, במיוחד בצל הממשלה החדשה שהמדיניות שלה היא של סתימת פיות".

לתחושתך, לאיזה כיוון הולכים היוצרים הלהט"בים הצעירים?

"יש מיעוט של יוצרים עם אמירות חברתיות או חתרניות. בסופו של דבר הקהילה הלהט"בית היא מראה של האוכלוסייה כולה. יש את הסטריאוטיפ הזה שבקהילה כולם מצביעים למרצ, אבל אם תלך לאוויטה בערב שגרתי ותעשה משאל, תגלה שרובם מצביעים דווקא לביבי. אנשים בקהילה לא שונים בסופו של דבר, הם אוחזים בדעות כמו של כלל המדינה. לכן, כמו מרבית היצירה הישראלית, העשייה הגאה מיינסטרימית ברובה".

האם ההפרדה הזאת של הקולנוע הלהט"בי מהקולנוע הסטרייטי או המיינסטרימי לא מזיקה בסופו של דבר?

"אי אפשר לבנות תרבות להט"בית בלי במה שתאפשר חשיפה ליצירות כאלה. בשנת 2014 הציגו יותר מ־200 סרטי קולנוע בישראל, מתוכם פחות מעשרה היו להט"ביים. תל אביב סוגרת את בתי הקולנוע שלה, ובמצב כזה ברור שבמעט האולמות שנותרו המפיצים יעדיפו להקרין סרטים שפונים לקהל הרחב. גם כשמביאים לארץ סרטים להט"ביים – כי הם זכו בפסטיבל קאן או היו מועמדים לאוסקר – המפיצים מצניעים את העובדה שמדובר בסרטים כאלה".

יאיר הוכנר. צילום: יולי גורודינסקי
יאיר הוכנר. צילום: יולי גורודינסקי

סרט רע

מלבד הביקורת על האדישות של הקהילה, להוכנר יש בטן מלאה על יחסן של תעשיית הקולנוע ושל התקשורת ליצירה הלהט"בית בכלל ולפסטיבל הקולנוע הגאה בפרט. הוא כועס על המועצה הישראלית לקולנוע שמקצצת בתקציב הפסטיבל באופן שאינו הוגן בעיניו, על מבקרי הקולנוע שמגדירים את הפסטיבל כאזוטרי ועל עורכי התרבות שנמנעים לכאורה מסיקור אירועי הפסטיבל. בין השורות נשמעות כל העת טענות להומופוביה ולאפליה על רקע נטייה מינית. אפשר לבטל את טענותיו או לסווג אותן כלא רלוונטיות למציאות שבה אנו חיים, אך הוכנר בטוח בצדקתו ונכון להיכנס לעימותים בעניין. כך למשל הוא לא חשש למחות נגד החלטת מועצת הקולנוע לקצץ אחוזים רבים מתקציב הפסטיבל או להתווכח בעמוד הפייסבוק שלו עם עורך מדור הקולנוע של ynet, בטענה שהוא מפלה את הפסטיבל לרעה ונמנע מפרסום ידיעות עליו. 

איך אתה מסביר את ההמלצה של המועצה לקולנוע לקצץ באופן משמעותי בתקציב הפסטיבל?

"זה חוזר על עצמו בכל שנה. השנה הם נימקו את הקיצוץ בכך שרמת הסרטים לא גבוהה מספיק, שאנחנו לא תורמים מספיק לקידום הקולנוע הישראלי, שהפסטיבל לא חשוב מספיק. שלחנו להם רשימה של סרטים שמוצגים בפסטיבל בהקרנת בכורה ארצית והוצגו בפסטיבלים החשובים בעולם, לצד פרויקטים מקומיים שאנחנו מפיקים, והם פשוט לא מתייחסים לחומרים שאנחנו שולחים להם. חלק מהאנשים שיושבים במועצה מחליטים החלטות ממניעים מאוד בעייתיים. לא רציתי להשתמש במילה הזאת, אבל אני באמת חושב שיש שם הומופוביה".

אתה באמת חושב שיחסה של התקשורת לפסטיבל נגוע בהומופוביה? 

"יש גורמים בארץ שלא רוצים לפרגן לנו. אם באתר מרכזי מתעלמים מהפסטיבל, יש לי תחושה שיש כאן אפליה. כשעורך מדור הקולנוע של ynet אומר ליחצנית שלנו שאנחנו פסטיבל לא חשוב ואפילו לא טורח לקרוא את ההודעה שלנו לעיתונות, אני מרגיש שיש כאן אפליה. אני מצטער שאני מגיע מהכיוון הזה, אבל זאת התחושה הפנימית שלי".

יאיר הוכנר. צילום: יולי גורודינסקי
יאיר הוכנר. צילום: יולי גורודינסקי

עורך מדור הקולנוע של ynet סירב להגיב לדברים. מיו"ר מועצת הקולנוע, פרופ' דוד אלכסנדר, נמסר: "כל שהיה לנו לומר בעניין פסטיבל הקולנוע הגאה נאמר זה מכבר ובכמה הזדמנויות, הן להנהלת הפסטיבל והן לתקשורת. ככלל, תקציב הקולנוע בשנת 2014 התחלק בין שישה פסטיבלים, ואילו השנה המליצה המועצה לחלק את התקציב בין שמונה פסטיבלים לאחר שנוספו שני פסטיבלים חדשים. באשר להחלטת מנהל הפסטיבל לשדרג את תגובתו ולבחור להטיל רפש במועצה ובמניעיה, אין לי מה לומר אלא שבכוונתי לשמור על כבודה של המועצה וכבוד חבריה. לחלוטין לא מקובל עליי הנוהג להפוך ויכוח מקצועי וענייני לעלבון רק משום שמישהו סבור ששמם הטוב של אנשי ציבור הוא הפקר".

הפסטיבל הבינלאומי לקולנוע גאה סינמטק תל אביב, 6.6־15.6