גרד אותי מהרצפה

לגרד יאנסן, שיתקלט הלילה בבלוק ביחד עם ג'ון טלבוט, עדיין קשה להיות זה שיושב בכסא המרואיין. התקופה שלו כעיתונאי מוזיקה, בעיקר במגזין הדאנס הגרמני הפופולרי Groove magazine, הרגילה אותו  להיות זה ששואל את השאלות. באותה מידה, ההיכרות עם המדיה העוסקת במוזיקה אלקטרונית הפכה אותו למרואיין זמין, נוח וחביב. "אני לא כל כך טוב בזה", הוא מודה. "הקלטתי השבוע ראיון לסדרת האקסצ'יינג' של רזידנט אדוויזור (פוסדקאסט שיחה שבועי עם איש תעשייה – נ.ג) ושמתי לב שהשאלות שלהם יותר מעניינות מהתשובות שלי. אני מעריך מאוד את האמנים שמחזיקים בחזון בקשר לפעילות שלהם, אבל אני אינני כזה".

 ייתכן שהצניעות של יאנסן, שפועל גם תחת השם טאף סיטי קידס, נובעת מיד המקרה בה התגלגל להיות אחד הדי.ג'ייז המבוקשים באנדרגאונד: הוא נחשף למוזיקה אלקטרונית דרך תוכניות רדיו והחל לצאת למסיבות בגיל צעיר. "אמא שלי עוד היתה באה לאסוף אותי בחזרה כדי שלא אאחר לבית ספר למחרת", הוא נזכר. העובדה שהיה בן בית במועדון Café Kesselhaus בדרמסטט ומוכר בחנות תקליטים בעיר גרמה לכך שמנהל המקום, ממייסדי הלייבל הפרנקפורטי המוערך Playhouse, הציע לו להיות רזידנט. כמה שנים לאחר מכן, יאנסן התחיל להריץ ליין נוסף במועדון רוברט ג'ונסון הנחשב. השמועות על המסיבות הארוכות והמיוחדות שלו הגיעו עד מהרה למשרדי הברגהיין ויאנסן הפך לאורח קבוע ותדיר במועדון הנחשב בעולם. ומכיוון שהתוכנייה של הברגהיין משמשת גם, מעבר לתפקידה הרשמי, כמקפצה האולטימטיבית לקריירות בינלאומיות, מצא עצמו יאנסן מוזמן לתקלט במקומות שונים בעולם, בין השאר לבלוק בתל אביב.

 במקביל להתגלגלות הנ"ל, החליט לנטוש יאנסן את הקריירה האקדמית שחלם עליה ולהשקיע בלייבל שהקים,  Running Back.  בניגוד למודל הרגיל של לייבלים, יאנסן בחר להמנע מרפרטואר קבוע של אמנים ולהוציא רליס מאמן שונה בכל פעם, בהסתמך על מוזיקה שלו שאהב. כך למשל ביקש מטוד טרייה את הקטע "Ragysh" לאחר שזה גנז אותו משום שלדעתו היה פשוט מדי. "אני בחור פשוט", אמר לו יאנסן והקטע הפך ללהיט. עוד ברשימת האמנים אפשר למצוא שמות כמו טנסנייק, מוב די, רדשייפ, מתיו סטיילס וסמולפיפל, שהוציא אצל יאנסן את הקטע הכי אפל ומועדוני שלהם. "הלייבל, בקליפת אגוז", מסביר יאנסן, "זה אני הולך לקנות תקליטים".

ובכל זאת, מה המכנה המשותף של הקטעים שיוצאים אצלך?

"כשיש לך לייבל של אסיד או טכנו, החוקים של המוזיקה שיוצאת בו מאוד ברורים. אבל אני אוהב לגוון".

הוורסטליות של יאנסן מתבטאת גם בתקלוטים שלו. הוא יכול ליצוק בסט אחד האוס ודיסקו דרך דיפ ורייר גרוב ולהגיע עד לטכנו, כשלמרות הגיוון הרב הוא מצליח לשמור על איזון ואווירה הומוגנית. יאנסן הוא אנציקלופדיה של מוזיקה טובה מכל הזמנים: אספן שמביא את הבליינים לניפנוף מתמיד באפליקציית השאזאם. חיפוש באינטרנט מניב פוסטים בבלוגים המנסים להתחקות אחרי שמות הטרקים שהוא מנגן. "אם מבקשים ממני לנגן באופן מסוים, נגיד 'אנחנו מבקשים, אם אתה יכול, לנגן לנו סט של ניו יורק האוס מהשנים 91-93', אז אני אתארגן בהתאם. אבל מעבר לכך אני מאוד אוהב לשמור על ספונטניות. עדיין לא מצאתי את הנוסחה המדויקת, גם אחרי כל השנים האלו, למה הופך לילה לייחודי. לאיך זה זורם הכי טוב. עדיין קורה לי לא פעם שאני שם איזה קטע והרחבה מגיבה פחות טוב ופתאום יש רגע מוזר ואז אני צריך להציל את המצב".

העובדה שמחצית הזמן עיניו בודקות את הרחבה, היא לא דבר מובן מאליו וכאן, באופן מסויג אמנם, הוא סוף סוף מוכן להניח את הצניעות המוגזמת בצד ולהסביר את החשיבות של הקשר בין די.ג'יי לקהל.

"אני לא רוצה להשמע יהיר, אבל יש די.ג'ייז ששקועים בעצמם, שוכחים לקחת הרבה גורמים בחשבון ויוצא שהם מחבלים ברחבה. אני מאוד משתדל לא לחבל ברחבה. ניגנתי בברגהיין ארבע פעמים, אני יכול לנגן טכנו 3-4 שעות ואחר כך זה משעמם אותי. אין מצב שאנגן שעתיים כמו הרזידנטים שם. אבל אני גם לא אשים להם תקליט של דיסקו בקטע מחנך של 'הנה תראו, משהו אחר'. מי אני בכלל שאשתין להם בכנסייה?".