הדי.ג'יי מגדה מגיעה לבוטלג עם מטען טכנו של 20 שנה

מגדה (מגדלנה צ'ונקה) היא אייקונית טכנו מהסוג שיכול להיוולד רק במזרח אירופה ולגדול רק בדטרויט, על כל הכרוך בדבר: הסאונד שלה – נקודת המפגש בין גרוב אמריקאי לכובד סלאבי – קנה לה את מקומה קודם כבת לווייתו של ריצ'י הוטין (פלסטיקמן) באינספור תקלוטים ברחבי העולם ולאחר מכן כדמות בולטת בזכות עצמה, זה שני עשורים. ביום שישי (4.3) היא תנחת בבוטלג לסט עומק מהסוג שנזכרים בו בערגה עוד שבועות אחר כך. היום ברור לה שהיא חבה המון למורשת של "עיר המכונות" שגדלה בה, אבל לפני שנים, כשהיא הגיעה לארצות הברית לראשונה, היא לא יכלה לנחש שדטרויט תעשה ממנה בת גאה למורשת אלקטרונית. "הרושם הראשוני שלי מדטרויט לא היה כל כך טוב", היא נזכרת, "הגעתי עם המשפחה שלי באמצע החורף לשכונה של מהגרים פולנים והכל היה מאוד אפור ועגמומי. הרחובות היו מכוסים בשלג אפל ובוצי ולא היה שום דבר נעים להסתכל עליו. זו הייתה חתיכת הסתגלות בשבילי בגיל 11 ובמשך די הרבה זמן הרגשתי זרה. לקח כמה שנים עד שהתחלתי ללמוד ולהבין את העיר ולגלות את הפנינים הקטנות והנסתרות שלה. יש הרבה היסטוריה ונשמה עם שורשים עמוקים שמהדהדת בנוף התעשייתי ומהדהדת במוזיקה. זה שגדלתי בדטרויט, עם כל הקשיים, העניק לי את ההזדמנות לגבש טעם מוזיקלי מגוון מאוד. גיליתי מוזיקה אלקטרונית כשנקלעתי במקרה למסיבת לופט מחתרתית במורד הרחוב שגרתי בו. זה היה כמו להיכנס לעולם חייזרי של פריקים וצלילי מכונה עתידניים. זה היה גן עדן".

יוצא לך לבקר בפולין?

"אני נוסעת לשם ככל שמתאפשר לי, בשביל לבקר את אימא שלי ואת המשפחה. אני בדרך כלל נוסעת לאזור שבו נולדתי, בהרים. יש שם תחושה מאוד נוסטלגית ומרגיעה".

נאלצת להתמודד עם הרבה דעות קדומות לאורך הקריירה שלך? כזרה בארצות הברית, כאישה?

"ספגתי הרבה מילדים אחרים כשהייתי קטנה, בעיקר לפני שהייתה לי אנגלית טובה. מאוחר יותר, כשגדלתי בדטרויט, ראיתי הרבה פגיעה בנשים בתרבויות שונות ובמצבים שונים, מה שהעציב והכעיס אותי. למרבה המזל יש לי הורים נהדרים שתמיד תמכו בי ונתנו לי את כל החופש שנדרש בשביל להשיג את מה שרציתי".

את מאחורי עמדת התקלוט בדיוק 20 שנה. את צופה שנה מהורהרת?

"כן, וואו, בהחלט. זה נשמע כמו נצח. זה באמת נצח! אני אדם רגיש ואינטרוספקטיבי, ובשבילי 2016 היא שנה קריטית, שנת שינויים. הייתי צריכה לקבל כמה החלטות רציניות לגבי הכיוון שאני רוצה ללכת בו ולגבי מה שבאמת עושה אותי מאושרת. הייתי צריכה לשחרר כמה דברים ולמצוא את האיזון הנכון. בתעשייה הזאת קל מאוד להישאב לאיזו בועה של שטחיות ולהיתקע בלופ שבו אפשר לאבד חתיכה גדולה של הנשמה שלך. חשוב לי להגיב למה שקורה סביבי, להמשיך להתרגש".

ואיך הסצנה שבה את פועלת השתנתה מבחינתך?

"מאוד. מעורב בה הרבה יותר אגו. היום כל אחד הוא די.ג'יי וכולם מנסים להתקדם הכי מהר שאפשר. אני מרגישה שיש יותר מדי אנשים שמסתובבים סביב אמן, עם יותר מדי דרישות לא מציאותיות שמפיקי מסיבות נאלצים למלא, מה שהורג את סצנת האנדרגראונד. חייב להיות איזון, ככה שהמפיקים יוכלו לממש את החזון שלהם בלי שהם יצטרכו להתפשר ולשרת מנהלים תאבי בצע. מצד שני, הרבה מהמפיקים האלו פנו ליצירת פסטיבלים קטנים יותר בלוקיישנים מעניינים מאוד, עם אמנים פחות מוכרים וכרטיסים זולים יותר. זה מחזיר עטרה ליושנה של האנדרגראונד ומחזק שוב את הסצנה. הסקאלה מתאזנת שוב".

מבין כל המקומות שתיקלטת בהם, מה החלל שהכי זכור לך?

"אין כמו לנגן בטבע. יש לזה וייב מיוחד לגמרי, במיוחד בהרים. מקום אחד כזה הוא אוהל MDRNTY בפסטיבל קפריסס, באלפים השווייצריים. בשביל להגיע לשם צריך לעלות במשך חצי שעה במעלית סקי. הנוף עוצר נשימה, והאופן שבו המוזיקה זורמת בסביבה כזאת הוא הרבה יותר חופשי ופסיכדלי עבורי".

מגדה, בהשכלתה המוזיקלית פסנתרנית קלאסית, מצאה את עצמה בשנים האחרונות מנגנת גם בהרכבים ניסיוניים יותר, שרחוקים מטכנו ונושקים יותר לאזורים של מוזיקה קלאסית עכשווית, אבל היא מתנערת מהמושג "מלחינת טכנו". "בשבילי, להיות בסטודיו זה בעיקר עניין של ניסוי וגילוי. אני אוהבת להיכנס לאולפן ולהריץ את כל המכונות יחדיו בלי שום רצף קבוע ולראות מה קורה. משם אני מצמצמת את מה שעובד היטב עד שנוצר גרוב שאני אוהבת. הכל לובש צורה לבד, וזה מרגיש לי יותר אורגני מאשר ניסיון של הלחנה ממש".

מגדה תתקלט בבוטלג בשישי (4.3), 22:30. חימום: שלומי זידן, ריי הראל. 70־100 ש"ח