אין מה לעשות איתה: למה חיי הלילה בתל אביב גוססים?

המסעדות מחליפות את מקומם של הפאבים, המועדונים שהכתיבו את הטון כבר לא רלוונטיים ורגלי הבליינים נותרות מיותמות מכל רחבה. השאלה היא לאן רוקדים מכאן

הרוקוקו. צילום: גיא נחום לוי
הרוקוקו. צילום: גיא נחום לוי
27 בספטמבר 2018

בימים אלה כואבים היפסטרי אלנבי את לכתו בטרם עת של האוצר, המוסד שבתוך שנתיים עשה לו שם של ה-מקום להחליף בו כיפים עם סוג-של-סלבס, לשבת לדרינק עם חברים ולהיחשף לפנים מזוקנות חדשות. אווירת האבל הקלה ששוררת באזור נדמית כמיוחסת לא רק למקום עצמו, אלא לתחושה רחבה יותר, של אובדנם של מקומות מסוגו.

עוד כתבות שיעניינו אותך:
בייוש: כך נראיתם במסיבת הסיום של האוצר
פרידה מהמקום בו להיות סנטימנטלי, חרדתי ועני היה לגיטימי
זריחתה של הפגישה: למה כולם יוצאים פתאום לדייטים בבוקר?

ב-2011 נסגר הריף ראף, ביתם של הברווזונים המכוערים שנעשו לברבורות בוהמייניות עם מטפחת. גם הקורדרוי, שנפתח על חורבותיו, התפוגג מן העולם ועשה לו בצלמו את הרוקוקו, שמתפקד עד היום כצללית חיוורת של אבותיו. בר השסק, שנסגר ב-2014, אמנם איבד מחנו הרבה לפני הסוף, אך הותיר בלבנו חלל ריק מחללים לריקוד. גם המיכטרוניקס, הפרוזדור והפרוזדור 2 הלכו בטרם עת. לפני שנתיים החליט אורי להב, הבעלים של ההר סיני (ה"הרסי", בפי המקומיים) לתלות את נעלי הריקוד ולפתוח באותו חלל את מסעדת סנטה קטרינה. לאחר שנה ללא תחליף רשמי להר סיני, החליט להב שהוא בכל זאת מעוניין בבר פתוח וחופשי יותר, ויחד עם דין בלייר, העתיק את רוחו של "ההרסי" לקצה השני של מתחם בית הכנסת הגדול וכך נולד הגלגול המוכר לכם כיום בתור האוצר.

האוצר ז"ל. צילום: בן פלחוב
האוצר ז"ל. צילום: בן פלחוב

אם מביטים רגע במה שנותר מאותה סצנה שוקקת, ילדותית, ג'אנקית ומהנה שעמדה לרשותנו בעשור האחרון, רואים שהיא הולכת ומצמצמת. לאט לאט נסגרים עוד ועוד מקומות, וחדשים לא נפתחים במקומם. עבור אנשים שרוצים לרקוד בתל אביב נפער חלל. נכון, יש את הבלוק והברקפסט, שני מוסדות שקיימים מאז ומעולם. שניהם נחנו בעמידות של מנהלי תיאטראות וכמוהם, הם ככל הנראה ימשלו בסצנה לעולם. זוהי בשורה משמחת לבליינים המקצועיים, אבל מה בנוגע לבליינים המתונים יותר, שלא רוצים לחרף נפשם בהתקרחנות ההמונים הצפופה? מה עושה מי שפשוט רוצה לרקוד עם מוזיקה טובה וכיפית, אבל לא כזאת שעוברת את גבול הטראש אל שטח סט החתונות? מי שרוצה לפטפט בסולידיות עם אנשים שהוא סמי מכיר ואחר כך לחזור הביתה בתחושה עמומה של הישג?

אז יש את התדר. כלומר, היה את התדר. עכשיו יש חלל עם המון פוטנציאל שמשמש כמיכל הובלה של תיירים אל הרומנו ומארח הרבה להקות שנחשבות אינדי כי אי אפשר לשיר איתן. אם בראשית ימיו הגעתם לתדר מבלי לדעת לאן הלילה יכול להמריא, כיום הבילוי צפוי ומארוגן מהרגע הראשון. קבעתם לשבת עם חבר מסויים? אתם תבלו עם אותו חבר מתחילת הבילוי ועד סופו, על אפכם וחמתכם, כששיאו של המפגש יהיה אכילת פיצה. מפני שבמקום רדום ומתוייר כל כך, האפשרות להיכרויות חדשות הולכת ומאבדת רלוונטיות. במילים אחרות התדר נהיה עוד מקום בו נורווגים מתפעלים מזעתר.

זוכרים שהיינו עפים על כל אירוע סגירה של התדר? צילום: אריאל עפרון
זוכרים שהיינו עפים על כל אירוע סגירה של התדר? צילום: אריאל עפרון

הפסאז', בתהליך דומה לזה של התדר, נעשה גם הוא אטרקציה לתיירים בלבד. הליינים הקבועים (מדי) בו הפכו את האווירה לצפויה, קז'ואלית מדי ולא כדאית. עוד מרגול, עוד זהבה בן, עוד היפהופ, עוד ביונסה. הקהל המקומי השתעמם, המבקרים התחילו לפלוש והופ, ככה נעלם לו אופי. הכולי עלמא לעומתו ("הכולי", בשבילנו), נדמה כעושה אט אט צעדים לתקומה מחדש, עם מסיבות קונספט אקטיביסטיות שמגניבותן מוטלת בספק ותמיכה באמנים מקומיים, אך גם הוא לא מקום של בילוי סמול טוק + פיזוז שהיה פעם חלק מתפריט הבילויים התל אביבי האלמנטרי.

מהפכת האוכל

ברדתם מהר סיני, פנו בעליו הפורשים של הב תומר אגאי ואורי להב לפתיחת מסעדת סנטה קתרינה. הצעד הזה לא נראה מקרי בתקופה שבה החלו לצוץ מכל עבר עוד ועוד ברי-מסעדה ומלח החל להיצרך בתוך צלוחיות במקום על שפת כוס מרגריטה. קהילות שלמות שעד לפני רגע נהגו לסיים את חמישי בערב ללא הכרה עברו להתעניין דווקא בכרובית מבושלת. הרומנו, הנילוס, הפורט סעיד, המנזר ואפילו א-לה-ראמפה שזכה לאחרונה לעדנה מחודשת הפכו למעוזם העיקרי. והנה, גם האוצר הולך בדרך כל בשר-בפיתה ובמקומו תוקם מסעדה, אף היא בבעלותם של אגאי ולהב.

פנה אל האוכל. תומר אגאי, מבעלי סנטה קתרינה. צילום: רן בירן
פנה אל האוכל. תומר אגאי, מבעלי סנטה קתרינה. צילום: רן בירן

איך הפכה העיר ללא הפסקה למחוזם של האכלנים הבורגנים? ממתי מחרמן יותר לנשנש קראק פאי או לדוג אספרגוס מפיסת קרטון שומנית מאשר לרקוד את עצמנו לדעת? ולא, הרוקדים ברומנו ובתדר לא נחשבים. הזזת ראש רפיטטיבית, כל עוד איננה משולבת בתנועות אגן – היא בסך הכל ביטוי עצל וא-מיני להערכה מוזיקלית.

הטענה הרווחת היא שכל זה קרה באשמת יוקר המחייה. בעלי הפאבים והמועדונים מבינים שאלכוהול זה נחמד, אבל ממכירת מנות "חלוקה" יוקרתיות מגיע הכסף האמתי. מפנים את הרחבה, שמים כמה שולחנות והנה לכם הפיתרון שיסגור את החודש. הטיעון הזה לא מחזיק לבדו בהתחשב בסיכונים הכלכליים ההיסטריים הטמונים בפתיחת מסעדה. כדי לתת לו תוקף, צריך להתייחס למעמד המשוגע שצבר תחום הקולינריה בישראל בשנים האחרונות.

יחד עם כניסתן של תחרויות הבישול הטלוויזיוניות לחיינו, הלכה והתעצמה דמותו של השף לכדי רוקסטאר חסר מעצורים. במובן הזה, שפים רבים חייבים את תודתם לאיל שני, שלקח חלק משמעותי במיתוג המחודש. הודות לו, השף הוא לא עוד סתם איש עם סינר שטוב בעבודה שלו, אלא אמן מיוסר שמצלחת את מנותיו כפי שצייר מתיז את צבעי נשמתו על הקנבס. לא  נעים להודות, אבל כן, איל שני מחרמן אותנו. את כולם.

אתם לא רוצים להודות בזה, אבל כן. פיתה של איל שני. צילום: אנטולי מיכאלו
אתם לא רוצים להודות בזה, אבל כן. פיתה של איל שני. צילום: אנטולי מיכאלו

מבלי לשים לב, בסחף האילשניזם, הומרה היציריות החייתית שבריקוד לזו שבאכילה. הסלפיז נוטפי החושניות הומרו בצילומים של בטטה רטובה מיוגורט וקריאת מנות בתפריט נחה על שפתי הלקוחות כלחש אירוטי מסתורי. ציניות בצד – היצריות הקולינרית קיימת וכבודה במקומה מונח. אבל יש בה קאץ'. בעוד שריקוד מעורר את הגוף לחיים, האוכל מרדים. בעוד שכניסה לרחבה מזמינה אינטראקציות חברתיות חדשות, זלילת דגים מטוגנים מזמינה אינטראקציה מיושבת ודברנית עם הפרטנרים קבועים. בעוד שתזוזה מאפשרת פלרטוט אלגנטי, ישיבה מושכת אותנו מטה, אל תוך עצמנו, מבוצרים מפני היכרויות.

אז האם הגענו לסופה של תרבות הבילוי? התשובה, כפי שלמדנו מכל תקופות החושך בהיסטוריה, היא שלאנשים צריך פשוט ממש ממש להימאס. יום אחד, בעתיד הלא רחוק, העיר תתמלא מסעדות. ירים את ראשו אחד מבעלי המסעדות הראשונים שיקלעו לקשיים כלכליים, ויאמר, "רגע, מה נסגר עם הברים? זוכרים את המקומות שהיו כזה בשביל לשתות? פאקינג מהפכני. אם אני אפתח כזה עכשיו, כולם יבואו". יקראו לבר הזה "התקומה", בקטע חצי אירוני. כולם ינהרו אליו כי הם ירגישו בבית, עד שהעיר תתמלא במתחרים. אז יפתח התקומה תפריט נסיוני של ממרחי קטניות ולבסוף יסגר, לדאבונם של הבליינים. אבל זהו גלגל החיים.