איך הגיע חאקים מרפי מכנופיית רקדנים אל עמדת הדי.ג'יי?

די.ג'ייז רבים עושים דרך עקלקלה וארוכה לעמדה. בכל זאת, רוב המתבגרים מקבלים לבר\בת מצווה גיטרה חשמלית ולא פטפונים, ודי קשה להיכנס לברגהיין גם אחרי שעוברים את גיל ההתבגרות. יש די.ג'ייז שנכנסו לתחום אחרי שהיו חברים בלהקות, יש שהיו אספני מוזיקה כפייתיים, ישנם מלחיני חדר שינה, מוזיקאים קלאסיים שהתפקרו וחולי רדיו. חאקים מרפי, שיתקלט מחר (שישי) בברקפסט, היה רקדן. לא, לא רקדן בלט, בילי אליוט לא היה שורד יום בדאונטאון שיקגו. מרפי רקד שיקגו פוטוורק – תופעה עירונית מקומית, מעין ברייקדאנס בעמידה או טוויסט באקסטרים, שמושפעת מהיפ הופ ובמסגרתה הרקדנים מתחרים זה בזה בבאטלים אינטנסיביים.

"התחלתי לרקוד בתיכון. אני והצוות שלי היינו ילדים, אז הכניסו אותנו בעיקר למסיבות של ההיספנים ושל הפורטוריקנים, אפילו שהיינו שחורים", מרפי נזכר. "אחר כך מצאנו את עצמנו מסתובבים בין כל מיני מסיבות מחתרתיות מוזרות באתרי בנייה תת קרקעיים. בשיקגו יש כל כך הרבה אקשן, אבל הכל מחולק לסצנות ולתת סצנות: סצנות שחורות וסצנות היספניות, הסצנה של הדרום והסצנה של הווסט סייד. התחלתי לתקלט כי זו הייתה המוזיקה שרקדתי לצליליה".

נשמע קצת קשוח.

"אנשים היו נכנסים לסכסוכים כל הזמן. אתה רוקד, האדרנלין עולה, דברים קורים. היו צוותי ריקוד שהפכו לכנופיות, אבל אני התרחקתי מזה, ניסינו לא ללכת מכות. היינו צעירים ממש, אבל ראיתי דברים – מישהו חוטף מכה בעורף. לפעמים יריות. גדלתי במרחק מסוים מהאלימות אבל היא כן הייתה נוכחת. החברים בצוות שלי רצו רק לרקוד ולפגוש בנות, זו הייתה המטרה שלנו".

זו עדיין המטרה. אולי אני נאיבי, אבל איך תחרות ריקוד מובילה למכות? זה נשמע כמו משהו מ"סיפור הפרברים".

"באטלים מולידים סכסוכים, יריבויות. לפעמים מישהו שם ידיים על בחורה של מישהו אחר. ריקוד יכול להפוך להיאבקות בשנייה".

איך ההתחלה שלך בתור רקדן השפיעה על האופן שבו אתה מתקלט?

"זה גרם לי להסתפק בצד הרקיד, המינימליסטי של הדברים. בפוטוורק המוזיקה לא תפסה מקום מרכזי, היא שם בשביל לתת לרקדנים להפגין את היכולות שלהם. מצד שני, התחלתי לתקלט כי הדי.ג'ייז בסצנה שגדלתי בה שעממו אותי. זה חרפן אותי, אתה גדל בשיקגו, יש חנויות תקליטים בכל פינה, אלפי תקליטים בכל חנות, למה אתה מנגן את אותם תקליטים שוב ושוב?".

זן הטכנו הייחודי של מרפי הוא אכן מינימליסטי, גרובי בטירוף ושחור במובהק, מפעפע וכמעט ג'אזי ברגעים מסוימים. מצד שני, הוא מאופיין גם ברכות טריפית־חללית, ללא רמז לסאונד תעשייתי מיליטנטי. כמו די.ג'ייז רבים, גם למרפי עיסוקים נוספים: בשנים האחרונות הוא הקים שני לייבלים – Machining Dreams ו־ Synapsis. והוא חצי מהצמד אינרספייס האפלייף, לצד Ike Release.

בשלב הראשון תקלטת בעיקר בסצנת הפוטוורק. מה ניגנת בתחילת הדרך?

"חיפשתי מוזיקה שתהיה בקצב של טכנו, אבל עם פחות דגש על ההפקה, עם יותר שירה. חיפשתי וחיפשתי עד שמצאתי את האסיד ואת הדיפ האוס. אחר כך הייתה לי תקופת דיסקו ארוכה".

לפני שהדיסקו חזר לאופנה.

"כן! נכנסתי לדיסקו והייתי קונה מלא תקליטים משומשים. בתחילת שנות ה־2000 גיליתי את הסצנה הצרפתית, והיא פשוט מגנטה אותי. מאוד אהבתי את I:Cube. במיקסטייפ הראשון שלי היו טרקים של שמות כמו Cashmere, די.ג'יי סניק, לארי הרד. בסוף זה הסאונד שחזרתי אליו".

גדלת בשיקגו, מולדת ההאוס. איך נראית הסצנה שם עכשיו?

"ענקית ומשתנה כל הזמן, יש סצנה ספציפית לכל סגנון מוזיקה. מכיוון שיש הכל מהכל, אנשים מוצאים את מי שהכי דומים להם והולכים איתם למסיבות, שבוע אחר שבוע. הסופר היפסטרים והסופר Pאנקיסטים והסופר גטו – אותם אנשים בכל סוף שבוע".

נשמע כמו מקום מדהים לגדול בו, אבל זו בטח גם סצנה מאוד תחרותית.

"בטירוף. הרבה מהיח"צנים ובעלי הליינים שמרימים מסיבות לא רוצים לשמוע על שמות חדשים, על פרצופים חדשים. הרבה מהאנשים שגדלו שם נאלצו לבנות לעצמם קריירה בדרך עקיפה. קודם לעזוב את שיקגו, להצליח במקום פחות קשוח ואז לחזור".

חאקים מרפי ופרד פי, ברקפסט, שישי 23:30