רקדי, ידך הניפי

למרות החופש והשחרור שמציגים חיי הלילה, מקומן של הנשים בתוכם עדיין טעון שיפור: בארגון והפקה, בניהול, בקידום ועל העמדה. והכי חשוב - למה נדמה שאף פעם אין מספיק בחורות על הרחבה?

23 בספטמבר 2013

נדמה כי משחר ימי סצנת הלילה המקומית, היא סבלה בעקביות מבעיה משמעותית: היעדר יחסי של נשים בכל התחומים. החל מארגון, קידום, ניהול ואיוש תפקיד אמנותי־תוכני, וכלה בנוכחות דלילה על רחבת הריקודים ובבר כשהשעה מתחילה להיות מאוחרת. משפט כמו "לא היו מספיק בנות" הוא סעיף שגרתי בביקורת מסיבה, כמעט כמו חוות דעת על רמת הדי.ג'יי. מדוע, אם כן, נוכחותו של המין הנשי במסיבות ובמועדונים אינה מובנת מאליה בתל אביב? בעוד עולם הלילה, המוזיקה האלקטרונית וצורות הבילוי המתלוות אליהם נחשבים לסממן של אורח חיים משוחרר, נראה כי הדעות לגבי נשים בעולם זה עדיין שמרניות למדי. "כשגבר שנמצא לידי מראה תקיפות בעמדת הדורמן, אומרים שהוא קשוח. כשאני מראה קשיחות, אומרים עליי שאני ביץ'", מספרת סימי ליהיא מזרחי, מפיקת מסיבות, יח"צנית ודורמנית במועדון החתול. "גבר כשהוא פרפר לילה, הוא פרפר לילה. אישה כשהיא פרפר לילה, היא זונה". "קיימת קונספציה מגדרית מיושנת שיש להפריד בין הבחורות שאתה מתחתן איתן לבין אלו שאתה שוכב איתן", מסבירה צליל הופמן, בליינית וסטודנטית לספרות ולפילוסופיה. "גם הגברים הליברליים ביותר יודו שלאימא שלהם הם לא ירצו להביא את זו שמרביצה שוט ב־8 בבוקר ומורידה נעליים על הרחבה".

עושה כבוד למגדר. די.ג'יי שטפי בבוילר רום:

ומה עם הבנות, הן באות לחפש חתן?

הופמן: "רוב הבחורות חושבות שבן זוג רציני מוצאים בבר יין בצפון העיר ולא בתור לשירותים". מזרחי: "אני לא מכירה הרבה זוגות של בליינים,זה עניין נדיר. העובדה היא שמי שיש לו חברה נעלם, לא ממשיך להסתובב. הלילה הוא לא ממש מקום לזוגיות".

החרדה הציבורית שמתעוררת בעקבות נוכחותו כביכול של "סם האונס" במועדונים שונים ברחבי העיר, מבליטה את הדיכוטומיה המינית בחיי הלילה: בתוך הספרה האפלה והסליזית לכאורה של הבילויים במועדונים בשעות הקטנות הגבר הוא הטורף והאישה היא הקורבן. אישה במועדון, בוודאי כשהיא לבדה, חשופה לסכנות רבות: חלקן קשורות בסיבות ביולוגיות – נשים מטבען בנויות בצורה פיזית שונה ולעתים פגיעה יותר; חלקן חברתיות – בחורה שרוקדת בחופשיות במועדון תיראה לרבים מהבליינים הגבריים כ"פתוחה", "משוחררת מינית" או סתם "מסטולה מספיק" כדי "לזרום". כיצד נהיה מרחב הקלאבינג הצר גם ככה לשטח אש? בעצם, מה יכול להיות יותר רומנטי מריקוד משותף ומחיוך הדדי? האם אנו זקוקים ליותר נפשות נשיות פועלות בתחומי הארגון והניהול של הלילה כדי להפוך אותו למקום נעים ובטוח יותר עבור נשים, שרוצות לבלות ותו לא? "השילוב של אלכוהול וסמים יוצר חוויית בילוי שהיא אגרסיבית ונשים נרתעות מזה", טוענת מזרחי. "כשגברים ישראלים רוצים להתחיל איתך ומעורב בסיפור אלכוהול, זה אף פעם לא בעדינות".

 

"בחורים יכולים לדבר אלייך מאוד באגרסיביות, ואפילו להעצים את זה כשאת מבקשת שיעזבו. עד כדי מגע גופני", מקוננת ירדן, בליינית ודי.ג'יי. "נשים כבר רגילות למצבים האלה ולמרבה הצער כבר מגיעות מוכנות עם כלים להתמודד עם מצבים כאלו. אני משתדלת להיות מוקפת באנשים שאני מכירה, ככה שאם אהיה בצרה אני אדע שיש לי גיבוי".

"בנות אוהבות לרקוד. אם הן לא רוקדות – הדי.ג'יי צריך לבדוק את עצמו. אם הבנות על הרחבה – הכל טוב. אף אחד לא נהנה לשמוע די.ג'יי שמנגן לעצמו ולא שם לב לרחבה", מצהיר אלעד רון, די.ג'יי ומבעלי חברת המוזיקה לאירועים זברה. "בהרבה מקומות מנגנים היום מוזיקה אפלה יחסית, וכשזה נהיה מונוטוני או אגרסיבי מדי – הבנות עוזבות. מדי פעם צריך לזרוק איזה להיט – זה תמיד עושה טוב לרחבה וגורם לבנות לצרוח". בנוסף הוא מצביע על נקודה חשובה בכל מה שקשור לדינמיקה בין המינים על רחבת הריקודים. "בנות יכולות יכולות ליהנות גם כשאין הרבה בנים", הוא גורס, "אבל לא להפך". "כדי לעבוד בלילה צריך אופי צעיר", מסכמת מזרחי, "אם להיות כנים, זה תחום שלא מאפשר חיי משפחה וזוגיות תקינים, ולנשים הדבר הזה יותר חשוב".