מאוחר מדי: למה תוכניות לייט נייט לא עובדות בישראל?

השבוע ירש סטיבן קולבר רשמית את מקומו של דיוויד לטרמן בלייט שואו ב־CBS. אחריו תופס את המשבצת של ה"לייט לייט שואו" ג'יימס קורדן, האורח הטרי מאנגליה. ג'ון סטיוארט פינה כבר את הכיסא שלו לטרוור נואה. עוד קודם לכן השתלט ג'ימי פאלון על האימא של תוכניות הלייט נייט – "טונייט שואו" (שם קדמו לו, בין היתר, קונאן אובריאן, ג'יי לנו וג'וני קרסון). בתוך פחות משנתיים המפה של רצועת השידור המסורתית של הלייט נייט האמריקאית השתנתה לחלוטין.

ברור למה ברשתות רבות בעולם רצו לחקות את מוסד הלייט נייט האמריקאי: היא בידור מזוקק. מדי לילה יוצא לבמה מנחה אהוב, מגובה בלהקת בית לצדו, קהל אוהד לפניו וצוות כותבים משופשף מאחורי הקלעים. הנוסחה כבר חודדה לשלמות: מונולוג קצר, קצת מערכונים, קטעי שטח, ראיונות עם סלבס. המנחים של הלייט נייט הם בדרך כלל הקומיקאים הכי טובים בטלוויזיה, פיגורות שקהל גדול מספיק ירצה לסגור איתם את היום לפחות כמה פעמים בשבוע. אבל בישראל, מי שיפתח את הטלוויזיה ב־11 בערב סביר להניח שימצא את עצמו מול גיא לרר מקריא משהו מהפייסבוק או יפגוש אאת ליאור פרידמן ודוריה למפל מתדיינים על הצעת חוק.

כיום הטלוויזיה הישראלית פותחת את הפריים טיים עם חדשות וסוגרת אותו עם עוד קצת חדשות. אבל לפני כמה שנים היו אנשים בטלוויזיה המקומית שחשבו שהלילה הוא השעה לבידור, ושלפני שאנחנו הולכים לישון עדיף שנצחק מאשר נצקצק בלשון. זה התחיל בשנות ה־90 עם תוכניות כמו "לילה גוב", שניסו להחיל את הפורמט האמריקאי על איי ליסטר מקומי, המשיך בתוכניות שניצלו את כסות החשכה לניסיונות משוגעים כמו "פרפר לילה" ו"חלומות בהקיציס" והמשיך עם הדבר האמיתי בשנות האלפיים: לייט נייט מקומי אמיתי, עם מנחה, מונולוג, ספה וסלבס.

מי הייתה החלוצה? תלוי את מי שואלים. ב־1993 גידי גוב החל להנחות את "לילה גוב". היא עדיין התבססה יותר על אירוח מאשר על קומדיה, אבל הביאה את הפורמט לארץ: גוב היה יוצא מדי שבוע לבמה עם דפים מגולגלים ביד ונותן את מונולוג הפתיחה, היה מראה צעצועים חדשים שהביא לשולחן שלו, הייתה לו להקת בית, אפילו שתיים־שלוש דמויות שהוא היה ממחזר עד אין קץ. ההשוואה לג'יי לנו הייתה מתבקשת. אחר כך הגיע "פרפר לילה" של טל ברמן ורן תלם, ששברה מוסכמות ושידרה הרבה אחרי הפריים טיים, כיוונה לצעירים ולא רדפה אחרי מפורסמים.

"גם קונאן אובריאן אכל חרא"

אבל את הלייט נייט האמריקאי האמיתי הביא לארץ דווקא אלי יצפאן. התוכנית שלו בערוץ 3, מ־2001, הייתה גולת הכותרת של לוח השידורים של הטלוויזיה בכבלים וגם גולת הכותרת של הקריירה של יצפאן. אחר כך הגיע ערוץ 10 שהבין שהיתרון הגדול שלו על פני ערוץ 2 יהיה ביצירת רצועות שידור אחידות לאורך כל השבוע. לייט נייט כזה התאים לתוכנית של הערוץ הצעיר דאז, שנולד לתוך עמדת נחיתות במאבק איתנים עם הערוץ המסחרי המתחרה. כך נולדה רצועת השידור המאוחרת של ערוץ 10, עם מי שהיה נחשב אז להבטחה גדולה – אסף הראל, אף כי היו גם כאלו שהרימו גבה לנוכח המינוי של הכותב הצעיר, שהיה מוכר אז בעיקר מהתוכנית ״שוטטות״.

״אני באתי כמישהו לא מוכר יחסית״, מנסה הראל להסביר את הדמות שהוא ניסה להרכיב לתוכנית שלו, ״כל לילה עם אסף הראל״. ״השאלה הייתה איך אני מוכר דמות שבאה משום מקום. אם הייתי בא היום הייתה כלפיי אמפתיה מסוימת. הגישה לדמות שלי הייתה שהיא תהיה יהירה, מודעת, מין טייק אוף לדמות המנחה. החלטנו שאנחנו באים מלמעלה ולא מלמטה. יכול להיות שזו הייתה החלטה מוטעית, אבל הייא הייתה מאוד טבעית.

"כשאתה מקבל לייט נייט, התגובה הראשונה של הקהל היא 'מי שׂמך'. מי אמר שאתה בכלל מצחיק. מי אתה שתבוא כל ערב. גם קונאן אובריאן אכל מזה המון חרא בשנים הראשונות שלו. רבים שאלו אם הוא בכלל ראוי לקבל תוכנית משל עצמו. אלו משבצות יוקרתיות. אם תתחיל בפינה אצל יאיר לפיד – נראה שאתה מישהו כמונו כי יאיר אומר שאתה בסדר, וכשנדע שאתה מהמיינסטרים גם אנחנו נצחק איתך. כשאני הגעתי יצא המון אנטי, והדרך היחידה לצלוח אותו הייתה לעשות את זה במשך הרבה מאוד זמן. אנשים אוהבים להמליך את הקומיקאים, הם לא אוהבים שהערוץ מחליט בשבילם".

"כל לילה" הייתה ייחודית לא רק בכך שהיא הביאה את הלייט נייט לערוץ מסחרי. היא הייתה באמת ובתמים שונה מכל מה שהיה עד אז בנוף הטלוויזיה הישראלי. במקום חיקויים של פוליטיקאים אירח הראל את איש האביזרים של ההפקה. במקום לשים צעצועים על השולחן, העדיף הראל להביא דברים שהוא שכח להוציא מהמקרר במשך חודשים ולהראות כיצד הם התקלקלו. הוא ראיין את אבי גרייניק – מנהיג הלהקה של התוכנית שלו – כששניהם עם הפנים לאותה המצלמה. הראל היה מוזר, ניסיוני, וכל הזמן חיפש לצחוק על דברים שלא בהכרח הייתם חושבים עליהם שהם כל כך מצחיקים. ״בשבוע שעבר מצאתי קופסה של מלפפונים חמוצים במקרר שהייתי צריך לזרוק מזמן", הוא נזכר. "בדיוק חשבתי שחבל שאין לי יותר את הפינה ההיא".

עם הזמן מצאה התוכנית את הקצב שלה והחלה להתרומם למקומות משונים ומפתיעים, אבל הרייטינג סירב להצטרף לחגיגה. סיפור אחד קטן עם חברת הכנסת דאז רוחמה אברהם – שתבעה את הראל ואת ערוץ 10 על התבטאות בתוכנית שלו כלפיה ("היפופוטם עם חציל בתחת") – רק דחף את קברניטי הערוץ למשוך את ידיהם מרצועת הלייט נייט שלהם שהפכה למעין גידול מוזר ומרתק. "כל לילה" לא המשיכה לעונה שנייה.

לצפות דרך הגרביים

אבל ערוץ 10 לא ויתר על הרעיון של רצועת השידור הלילית משלו. ליאור שליין הוזנק להרכיב תוכנית חדשה. אבי כהן ("העולם הערב", "פלטפוס", "החרצופים"), שעבד עם שליין ב"משחק מכור", חבר אליו למשימה. התוצאה הייתה "הלילה עם ליאור שליין", שנרשמה כהצלחה עבור הערוץ ששמר עליה למשך לא פחות מארבע שנים. שליין הגיע בגישה הרבה יותר רכה מהראל. אמנם לא היו חסרות לו דמויות משונות וקטעי נונסנס, אבל הייתה הרגשה שהכל עודן למרות שעת הלילה המאוחרת.

״להצלחה של תוכנית טלוויזיה יש הרבה מרכיבים״, אומר כהן. ״הרעיון הוא להפוך להרגל עבור הצופה. ברגע שאתה הופך להרגל, אתה נכנס ללוח השידורים שלו באופן אוטומטי. לפני שהוא הולך לישון, אתה הטקס הקבוע שלו. זה כמו ללכת באופן קבוע לאותו בית קפה. ג׳וני קרסון אמר פעם שאמריקה צפתה בתוכנית שלו דרך הגרביים. זאת אומרת, רגע לפני שהם הלכו לישון, הם פשוט שכבו במיטה ובהו בטלוויזיה. אם אתה מדמיין קהל שצופה בתוכנית שלך מבעד למסננת של כפות הרגליים, אתה מבין שזו צפייה של נחת, שהוא רוצה לחייך רגע לפני שהוא הולך לישון. מצד שני – זה גם קהל של אנשים צעירים שהולכים לישון מאוחר. הם רוצים הומור קצת יותר מתקדם ומוכנים לאבסורד".

את הראל עניינו פחות הגרביים שעל רגלי הצופה. "היה משהו מאוד פרוע בתוכנית שלנו", הוא נזכר. "הרעיון היה שלא יכולת לדעת מה אתה הולך לקבל. לא עסקנו בסאטירה, עסקנו בלהפתיע את הצופה. כמה אפשר לדבר על מירי רגב? זה מפתיע שמירי רגב אמרה משהו? את מי זה מעניין לדבר על חומר שהוא מלכתחילה משעמם ונמוך? אותי הרבה יותר עניין לבדוק את גבולות הטלוויזיה״.

יש הרבה בעיות בניסיונות להעלות תוכנית בידור יומית מול קהל חי ועם צוות כותבים אימתני. הסיבה העיקרית היא שתוכנית כזו עולה כסף, ולמה שמישהו ירצה להוציא כסף על תוכן? השנייה קשורה בעובדה שישראל היא מדינה קטנה, ותוכנית אירוח־בידור יומית צריכה מדי יום אורחים טובים. כשכל האורחים שלך מתראיינים בכל ערוצי הטלוויזיה, הרדיו והעיתונים בסיבובים של אחת לכמה חודשים, כמה כבר אפשר להוציא מהמרואיין משהו חדש ומצחיק? "בארצות הברית יש לך מספיק כוכבים למלא את השבוע, את החודש. בישראל המושג הזה, 'כוכב', לא כל כך קיים", אומר הראל. "בסופו של דבר היה קשה למלא את המשבצת. אתה רואה שמעטים הם האנשים שבאים לתוכנית והם יכולים להחזיק סיפור ולבדר. תוכנית האירוח הטובה היחידה בארץ היא 'לונדון וקירשנבאום'. הם לא צריכים אנשים מפורסמים, הם צריכים אנשים מעניינים".

עונה שנייה או מלחמה

אחרי שהתוכנית של ליאור שליין ירדה מהמסך, היה נראה שהפורמט הולך ודועך. ערוץ 10 בנה מחדש את הרצועות השידור שלו סביב חדשות. במובן מסוים "צינור לילה" היא בדיוק ההפך מהתוכנית של אסף הראל. אם אסף הראל ניסה להסתכל על דברים רציניים מזווית מגוחכת, "צינור לילה" היא תוכנית כבדה שמסתכלת גם על בדיחות מתוך פריזמה רצינית ביותר.

הניסיון האחרון עד כה ליצור תוכנית פרועה בשעות הלילה המאוחרות קרה בקשת. טל טירנגל ויורן דוידי – הצמד הקומי תירס סקסואל – קיבלו במפתיע מנדט ותקציב ליצור את "לילה תירס" קצרת היומין.

"זה הגיע די בהפתעה. מולי שגב שאל אותנו מה היה מעניין אותנו לעשות ואיכשהו הכל קרה מלמעלה, שזה נפלא", אומר טירנגל. "בגדול עשינו מה שרצינו. קיבלנו פורמט ופשוט הלבשנו עליו את מה שאנחנו רצינו לעשות". "לילה תירס" זכתה לרייטינג טוב יחסית ולביקורות מצוינות, אבל אז התערבה המציאות הישראלית. "היו לנו הרבה רעיונות לעונה שנייה והיה על זה דיבור, אבל אז החלה המלחמה בעזה והדיבורים הפסיקו. כשרצינו לחזור אמרו לנו שנכון לעכשיו זה כבר לא מסתדר, המומנטום חלף".

״הטלוויזיה בישראל, ובכלל כל התקשורת, הן קודם כל נורא שמרניות״, מציין הראל בהקשר זה. ״החדשות מייצגות הרבה יותר את רוח המלחמה והרצינות שעדיין פועמת פה, ואין מה לעשות, רוח השטות והפופ עדיין נחשבת לנהנתנית ולא ראויה".

כשאני שואל את טירנגל מה הוא מרגיש לגבי העובדה שאין יותר לייט נייט בטלוויזיה הישראלית, הוא מגחך. "מה שאתה צריך לשאול זה מה אני חושב על זה שאין קומדיה בטלוויזיה הישראלית כמעט בכלל. זה בעיקר מעציב אותי מאוד, לא רק מפני שאנחנו נשמח לעבודה וליצירה והכל. הלוואי שהיה משהו. באמת".

״מה שהיה נחמד", מסכם הראל. "הוא שבסופו של דבר לייט נייט זה כמו עיתון. המיידיות הזאת, המהירות, אפשרו לנו להתנסות בהרבה מאוד דברים. מחר אתה עושה תוכנית נוספת, ומי כבר זוכר את מה שעשית אתמול?".