אינדינגב 2017: הצעיר, הפוליטי והבועט השאיר אבק וחול לאמנים הגדולים

פדרו גראס הפציץ, אנטיגונה רקס ויובל מנדלסון הזכירו כמה האינדינגב חייב להוות מרחב לכל מה שהוא לא פלקטי, ובעיקר המפשעות, הילה רוח וקוסטה קפלן בהופעות היסטוריות הטילו צל גדול על ה-A-ליסטים

אנטיגונה רקס (צילום: ג'וד מוסקוביץ)
אנטיגונה רקס (צילום: ג'וד מוסקוביץ)
22 באוקטובר 2017

"אם כולכם תוציאו את הראש ממעמקי התחת / תוכלו להיות מאושרים / לפחות לא שוטרים", צורחת קוקי אריאל מאנטיגונה רקס בקול של שד מטאליסט שבלע דמות מצוירת על ספידים. ברגע הזה בדיוק הנימוס הבורגני מת. אינדינגב, שהתקיים בסוף השבוע זו הפעם ה-11, לא אמור להיות נחמד וא-פוליטי, בשביל זה יש את הרדיו הצבאי. אינדינגב, מלבד הפורקן המדברי, חייב להוות מרחב לכל מה שהוא לא פלקטי וצר אופקים; להתריס, להיות מודע, להעמיק, להצחיק. קוקי היתה הראשונה לעשות את זה, ביום שישי בשעה 13:30 בצהריים. עד אז ההופעות נעו על הציר שבין בינוני מינוס לחמוד לאללה (בדיעבד, כדאי היה לוותר על ההופעה הפושרת מאוד של ג'ירפות וללכת ללונא אבו נאסר). ביום השני זה כבר היה סיפור אחר.

תוציאו את הראש מהתחת. קוקי אריאל מאנטיגונה רקס (צילום: ג'וד מוסקוביץ)
תוציאו את הראש מהתחת. קוקי אריאל מאנטיגונה רקס (צילום: ג'וד מוסקוביץ)

>> לכל ביקורות המוזיקה של שי סגל

השירים הפוליטיים של אנטיגונה רקס, כולל המעברים הקצרים של קוקי ("מי שטוב לו ושמח – שיעלה לאוטובוס ויעבור לו") פתחו את הצ'אקרות של המדבר הצהוב והפכו אותו לשדה קטל לבינוניות. יובל מנדלסון, מורה לאזרחות ופעם סולן שייגעצ, עלה לבמת הפיל עם החומרים החדשים (וכמה מהישנים), שר לקהל הטרוגני את המילים "הימין מנופף בשלטים / אוי וזה מחזה לא יפה / רבין נאצי בוגד ערבי ומשת"פ ומסריח נורא מהפה" וזכה להערכה בווליום לא נמוך מזה שקיבל על הביצוע ל"מרלין מונרו". מנדלסון – כבר איש גדול ואבא – חד וברור יותר מבעבר, עדיין מיומן בהלחנה פופית, עדיין מפוצץ בכריזמה של נער בן 17 שלא דופק חשבון. פאנק-פופ לא אמור להתבגר, אלא שאצל מנדלסון התיאוריה מתרסקת וההתבגרות נותנת נפח וחיות.

פאנק-פופ שהתבגר לטובה. יובל מנלסון עם אור אדרי (צילום: ג'וד מוסוקביץ')
פאנק-פופ שהתבגר לטובה. יובל מנלסון עם אור אדרי (צילום: ג'וד מוסוקביץ')

בהמשך יהוא ירון עולה לבמה הגדולה עם אלבום חדש. הוא אקספרסיבי, עוצמתי, פרפקציוניסט. כל תנועה על הבס מלווה בדיוק סימטרי את המילים. יחד עם גיא שמי זה קצת פחות יהוא ירון ויותר הלהקה "יהוא ירון" – כלומר הוא משוכלל ומתאים לבמה הגדולה, אבל במחיר האינטימיות. לצד יהוא, ניר שלמה על הגיטרה וערן צור שהתארח לכמה שירים. שלושתם על הבמה יוצרים מעין שושלת מוזיקלית של גברים-משוררים תאבים ורגישים. תצוגה שברגעיה הגדולים היא פיוטית כמו שהיא סוחפת.

תצוגה פיוטית. יהוא ירון וערן צור (צילום: ג'וד מוסקוביץ')
תצוגה פיוטית. יהוא ירון וערן צור (צילום: ג'וד מוסקוביץ')

שיא כמותי מגיע בהופעה המפוצצת של האנג'לסי, להקת הבית של הפסטיבל שבטבעיות נצחית גורמת לישראלים לנהור לכיוונה – מהאוהלים, מהמקלחות ומהבוץ. אחריהם מגיע התור של ערוץ הכיבוד, בהופעה שהיא חצי דאחקה ועשויה היתה לרדת בקושי בהרבה מהגרונות, אבל הבדיחה יוצאת משליטה ומדבקת. זאת מסיבה ענקית של רגאטון, קדאווה וכיף. אחר כך, ובשעה מאוחרת מדי, עולה ספי ציזלינג. עכשיו דמיון מודרך: רצועת מדבר, שעת דמדומים, מישהו נושף בעורפכם עם חצוצרה – תדר עגול וסמיך שאי אפשר לטעות בו. ככה זה צריך היה להיות, אלא שציזלינג קיבל ספוט חשוך, 20:30, והחוויה היתה הרבה פחות רוחנית ושלמה.

אינדינגב 2017 (צילום: לורה לכמן)
אינדינגב 2017 (צילום: לורה לכמן)

מוקדם יותר עלה על במת האינדיטרוניקס פדרו גראס, להופעה שתתגלה כאחת הטובות ביותר בפסטיבל, וככזו שהיא במידה מסוימת האנטיתזה להרבה דברים שקרו בו. הספוקן וורד שלו מקדש את המילים. הוא אוהב אותן; להגיד אותן לאט, מהר, למשוך את האותיות, לדרוס את חלקן, לעשות בהן מה שבא, באותו הרגע או בזה שאחרי. הוא מיני ומוחצן, מכפתר את החולצה עד לנקודה אסטרטגית – שתהיה גישה מהירה לחזה, ללטף ולהביע. השיטפון המילולי תואם לתזוזות של הכתפיים, והן עולות ויורדות על אוטומט. בו בזמן, הוא רגיש לגבולות, להברות, לעוולות. באותן עשר דקות הוא יראפרפ על תאוות ישבנים ועל כך ש"העברית גלמודה", ישיר את התרגום הליטרלי שלו ל"Love Yourself" של ג'סטין ביבר ויציג חופש תודעתי כלפי כמעט כל נושא שהוא עוסק בו: ישראליות, מוצא אתני, סקס, גבריות. כשהוא מעלה לבמה שני ראפרים ערבים, מוחמד ג'ביד וראא'ד בסאם, מתחוור עד כמה זה טבעי ולא קורה מספיק.

על אותה במה שנוטה להצטיין מדי שנה עולים גם חומר אפל, צמד שמורכב מעירא נוסבאום (לילי פרנקו) ונדב דירקטור, שמכנים את המוזיקה שהם עושים "אלקטרומנטיקה". מאחוריהם וידאו ארט צ'יזי של מזמוזים איטיים, מקצבים מהאייטיז וסאונד עשיר שממלא את כל החלל המוגדר של האינדיטרוניקס. זאת הייתה הופעה שהצליחה לטעון עמידה איתנה על חול ועוד חול בתחושה של הישמטות ואז צלילה לקרקעית. מתברר שיש תחליפי סם מושלמים.

אינדינגב 2017 (צילום: צופית ברבי)
אינדינגב 2017 (צילום: צופית ברבי)

בחיפושית, הבמה הקטנה מכולן (שהוקמה קרוב מדי לבמת הפיל), הופיע חאסי. ראפר שסך ההשפעות ניכרות עליו – ולטובה. הוא צעיר, החומרים שלו עדיין גולמיים ("כל שני וחמישי הולך אל הקב"ן"), אבל הכישרון והביטחון כיסו על הבעיות ומשכו אליו קהל שנקלע לאזור. אומץ ו-50 קילו של חומרי נפץ מילוליים הם כל מה שראפר מתחיל צריך, ולחאסי יש בדיוק את אלה.

היום השני, שהתעלה על קודמו ועל הבא אחריו, הסתכם בעוד שלוש הופעות יוצאות דופן. הראשונה של המפשעות שהתרחבה לרגל המאורע והתאימה את עצמה לבמת הקוף הגדולה. מוזיקלית, זה היה אותו גראז' רוקנ'רול בעברית שיש בו קטעים פופיים-המנוניים. לא הג'ירפות, לא רוקפור ולא אסתר רדא הגיעו לאנרגיות הגבוהות, לתעוזה ולגרוב של האחים לבית קורח. כמו אנטיגונה רקס של קוקי אריאל, הם המשיכו לרוץ על הקו הפוליטי, לשאוג, לנגן בחופשיות. ככה מטילים צל גדול על A-ליסטים שהמעלות העיקריות שלהם הן משאבים וניסיון.

אחרי המפשעות, הילה רוח המשיכה לטפס גבוה. האנרגיות העירוניות שלה נמצאות בדיסוננס למיקום ולאווירה, מוסיפות אדג'יות לפסטיבל, מקלפות ממנו את השרוואלים. אם זה לא מספיק, התווספו לזה החומרים החדשים שנטבלו בביבים של תל אביב, שיש בהם מרחבים צפופים וכוח סיבולת מועט. רוח מקצינה את מה שהתחילה לעשות ב"רופאה במערב", כשהסאונד שלה נגיש פחות, מפעים יותר, כאילו בוקע ממערבל בטון ויוצר בלאגן שאי אפשר לסדר, קטסטרופה. כל הרעשים הפנימיים התפזרו בין קהל של אלפים, שרק חיכה לרגע שהילה תצא לקראודסרף הראשון בחייה, אחרי גיל 30. זה היה רגע מכונן בהיסטוריה של הפסטיבל, שבעשור האחרון נתן במה לאמנים צעירים כמו הילה, שעכשיו נמצאת בדרך המואצת לנקודת שיא בקריירה.

הילה רוח בקראודסרפינג היסטורי (צילום: שי סגל)
הילה רוח בקראודסרפינג היסטורי (צילום: שי סגל)
אסתר רדא. לא היה לה סיכוי להגיע לאנרגיות של המפשעות (צילום: ג'וד מוסקוביץ')
אסתר רדא. לא היה לה סיכוי להגיע לאנרגיות של המפשעות (צילום: ג'וד מוסקוביץ')

אם כבר היסטוריה, חיה מילר (ז"ל) שהייתה בת בית באינדינגב לא הופיעה השנה, אבל מנגד זו השנה הראשונה בה הסולן קוסטה קפלן מציג את חומרי הסולו שלו. דווקא על במת החיפושית, מצ'וקמקת יחסית לאחרות, עם יכולות טכניות מוגבלות ורעשים שמחוררים את האוזניים כמו סכינים, הוא עלה בהפתעה והמחיש איזו בערה יכולה להיווצר בין ההריסות. הקשר בין קפלן של חיה מילר לזה הנוכחי תלוש עד לא קיים ומי שהתעצב על הפירוק של הראשונה יזכה לנחמה גדולה ונימוק אגרסיבי לסיבות שבגינן זה הסתיים. משוחרר יותר, מוכן לפרוק ולהיטען מחדש, ואז לפרוק שוב. הוא יורד לקהל, נכנס לתוך פוגו אלים – והם רק רוצים לגעת בו. הנגיחה היא המגע. יש לו איכויות של אליל שוליים, ראיית עולם מורכבת וכישרון ייחודי. בשביל אמנים כאלה המציאו את אינדינגב.

בשביל אמנים כאלה המציאו את אינדינגב. קוסטה קפלן (צילום: שי סגל)
בשביל אמנים כאלה המציאו את אינדינגב. קוסטה קפלן (צילום: שי סגל)

כמה הערות בקטנה:

– היו הופעות בערבית בפסטיבל, של להקת רזאל מנצרת, ההרכב חד-לשוני ולונא אבו נסאר, וגם האירוח אצל פדרו גראס. השנים הבאות צריכות להביא איתן יותר הופעות כאלה. הכיוון צריך להיות רק למעלה.

– המשטרה עיכבה ועצרה אנשים שהחביאו ג'וינטים בכיסים. תעבדו קשה ותמנעו בעיות, הטרדות וחיכוכים – אבל אל תהיו הבדיחה העצובה הזאת.

– בשעה 3:00 כבר אי אפשר היה להתהלך במתחם הפסטיבל, מה ששוב הדגיש את הצורך ברחבה שתפעל כל הלילה ותבדר את אלה שעדיין זקוקים לבידור.