אקדח להשכרה

M.I.A ממשיכה למתוח את הקו בין אג'נדה פוליטית והצלחה מסחרית. וגם: ג'ון ניומן חוטא באובר דרמטיות

20 בנובמבר 2013

M.I.A

Matangi

כשיוצרת קוראת למיקסטייפ שלה על שם שערוריית המסמכים המודלפים של ויקיליקס, וקצת אחר כך מאיימת להדליף את האלבום החדש שלה לרשת אם חברת התקליטים לא תשחרר אותו כבר, קל להבחין שמישהי נסחפה אחרי ההקבלה בין כוכבי הפופ לגיבורים חתרניים מסוג אחר לגמרי. התנערות מכל סוג של סמכות הייתה תמיד חלק מרכזי בהתנהלות של מ.י.ה, שכזמרת הכריחה את שוק הפופ המערבי להישיר מבט לעיני העולם השלישי. אבל עם ההצלחה הגדולה, המועמדות לאוסקר (על שירה שהופיע ב"נער החידות ממומביי") ואימוץ סאונד הגרילה שלה גם בקרב כוכבי פופ נטולי אג'נדה של ממש (היי ביונסה), צצו ועלו שאלות מהותיות. האם באמת אפשר להמשיך ולטעון לחתרנות אחרי שהשכרת את שירותייך ואת האפיל המחתרתי שלך למדונה, כוכבת שמייצגת יותר מכל אמן אחר את הקשר בין פופ, תאגידים וכסף גדול?

השאלות האלה נוכחות גם ב"Matangi", אלבומה החדש של מ.י.ה, גם אם לא באופן ישיר אלא בגישה המתבצרת שלה. "אין שום דבר שיכול לגעת בי עכשיו", היא יורה ב"Come Walk With Me". וב"Boom Skit" המצחיק, היא מאמצת את עמדת הקהל שלא רוצה לשמוע על אנשים עניים בהודו ("הם צריכים להישאר בגטוגרם", על משקל אינסטגרם) ועוקצת את פנטזיית תיירות העולם השלישי המפונקת של "לאכול, להתפלל, לאהוב". בשיר הנושא לעומת זאת היא מכריזה: "אם אתה רוצה להיות אני, אתה צריך מניפסט", הצהרה שמחזקת את התהייה מי בעצם עובד בשביל מי – כוכבת הפופ בשירות האג'נדה החשובה, או הדימוי הפוליטי כרכיב מודולרי שכוכב הפופ מאמץ כדי להבדיל את עצמו מאחרים. זו טקטיקה מבלבלת, כמו הקליפ המרהיב של "Bad Girls", הלהיט של האלבום שהפך את השיח' הערבי לגנגסטר החדש ואת המזרח התיכון לזירה סקסית של נפט בוער ומכוניות יוקרה.

הצטרפו למסיבה:

המוזיקה עצמה, בהתאם, היא אותו טרור ידוע של צלילים וציטוטים בהפקת קאט אנד פייסט מרהיבה ובלתי נסבלת באותה מידה (אחי הצעיר משוגע על זה. חבר שלי כמעט תלש את אוזניו). לעומת החריפות הלא מתפשרת של "Maya" הקודם, הפעם נדמה שמ.י.ה מבינה שבכל זאת כדאי לזרוק לקהל שלך איזו עצם בצורת פזמון או מקצב יציב אם רוצים שמישהו גם יקשיב לך. כאלבום שמדבר לבטן, "Matangi" עושה את העבודה, עם כמה קטעי ביילה־קלאב אפקטיביים מאוד בדרכם האידיוטית. השאלה היא מה מבינים מכל זה סטודנטים שיכורים במסיבות קולג', ולא רק הפרופסורים שלהם שיושבים בפאנלים של CNN ומקשקשים על פוליטיקה ומדיה חדשה.

John Newman

Tribute

"פרויקט 93'" היא רטרוספקטיבה כרונולוגית לשנת המוזיקה של 1993 שעורך דובי שרגא בבלוג הקונכיה, עונג לא קטן לחובבי פופ שהתבגרו בשנות ה־90 עם אוזן צמודה לתוכניות הרדיו של עופר נחשון. "Love Me Again" של ג'ון ניומן, מהלהיטים המוצלחים יותר של הקיץ האחרון, היה יכול להשתלב בקלות ברטרוספקטיבת 1993 שכזו, איפשהו בין הגוספל־האוס של D:Ream ללהיטי רייב־מצעדים ששבו השנה לנצנץ בהפקות פופ חדשות כחלק ממעגל הרטרו הנצחי. אבל האלבום של ניומן, שהתברג בחודש שעבר היישר בצמרת המצעד הבריטי, נושא טעם לוואי שקצת מקלקל את החגיגה. מין פאתוס עכשווי שנפוץ מאוד גם בקרב אותם זמרים שלא התפרסמו בזכות תוכניות ריאליטי, ובכל זאת מתנהלים באלבומם הראשון כמו מנצחי תחרות שהביסו את העולם ולא מפסיקים לברבר על זה. זה מתחיל בהקדמת המיתרים הדרמטית שמתרוממת כמו ספירה לקראת שיגור בפתיחה של "Tribute", וממשיך בלא מעט המנוני פופ גרנדיוזיים שכאילו נתפרו לרגעים שבהם מתחרה ב"דה וויס" עובר שלב וסימפוניה של הכרת תודה פורצת מהרמקולים. בהתעלם ממחלות הילדות האלה, "Tribute" הוא דווקא אלבום מוצלח ולא מהונדס מדי, של זמר סול־לבן מוכשר שקל להאמין לו, ושלא ממש צריך את הדרמות הגדולות האלה. ימים יגידו אם מדובר ביורש צעיר לרובין וויליאמס, או אם להמשיך ברוח הניינטיז – בסך הכל ג'ון סקדה במודל חדש.

האזינו לקטע מהאלבום: