בחזרה לעתיד: המוזיקה הקלאסית מגיעה למועדוני ההופעות של תל אביב

מוזיקה קלאסית בת זמננו היא זרם מוזיקלי שצמח מתוך המוזיקה הקלאסית של המאה ה־20. היו אלה המלחינים הקלאסיים המודרניים שהניחו את היסודות למוזיקה האלקטרונית שאנחנו מכירים היום, תוך שהם משלבים בה כלי נגינה אקוסטיים שלעתים מפיקים צלילים באופנים שונים מאלה שעבורם תוכננו. אך למרות שחלפו שנים רבות מאז שיוצרים החלו לחרוג מהמוסכמות של המוזיקה הקלאסית, עדיין מדובר בזרם שלא ממש זוכה לבמה בישראל, וזאת בעוד שבמדינות אחרות בעולם מדובר במוזיקה חדשנית ומרעננת שמושכת אליה צעירים רבים.

אנסמבל המאה ה־21 ובית המופעים התיבה החליטו לשנות את המציאות הישראלית המוזיקלית הזאת. דניאל שריד, פסנתרן ג'אז חופשי ומי שמוכר לרבים בתור האיש החביב מלבונטין 7 (ואחד משלושת המקימים שלו), השאיר לפני כחצי שנה את הניהול האמנותי של לבונטין בידי נאטישה שפנר והצטרף לאנשי התיבה. צעד זה נבע מההחלטה ששריד לקח, להקדיש את השלב הזה בחייו לקידום סצנת המוזיקה הקלאסית המודרנית הצעירה בישראל. כיום הוא משמש כמנהלו האדמיניסטרטיבי של האנסמבל וכמו כן לוקח חלק בניהול האמנותי של המופעים בהתיבה.

"הקונצרט הראשון לדוגמה בעונה הקרובה של אנסמבל המאה ה־21, הוא יצירה של אדגר וארז מ־1922 (מי שנחשב לאחד מאבות המוזיקה האלקטרונית). בזמנו וארז היה נחשב לאוונגרד שובר מוסכמות", אומר שריד בראיון עמו לקראת פתיחת עונת הקונצרטים של האנסמבל שתחל בחודש הבא ותכלול חמישה קונצרטים, "אבל היום אתה מקשיב ליצירות של וארז, ואומר 'וואלה, אנחנו כבר מכירים את המצלולים האלה ממוזיקה אלקטרונית, מנויז ומרוק אקספרימנטלי'. האוזן שלנו נחשפה, בייחוד ב־20 השנים האחרונות, למצלולים דומים. אם עד לפני 20 שנה בערך האוזן הייתה רגילה רק לכלי נגינה מסוימים, האלקטרוניקה באה ופתחה את הכל".

את אנסמבל המאה ה־21 הקים בשנת 1991 המלחין הישראלי דן יוהס, שמשמש עד היום כמנהל האמנותי שלו. "הוא אדם חשוב מאוד שהרים לבדו תזמורת עם אג'נדה של מוזיקה קלאסית בת זמננו", אומר שריד ומוסיף כי זה היה אקט חלוצי מפני שאף אחד אחר לא העז לעשות את זה אז בארץ קודם. "נגנים ישראלים פשוט לא ידעו איך לבצע את היצירות האלה כי אלה הן יצירות מורכבות עם כל מיני אפקטים לא קונבנציונליים שצריך להפיק מהכלים. דברים שלא הכירו פה לפני כן. בזכות יוהס גדל פה דור חדש של מוזיקאים צעירים". האנסמבל מורכב כולו ממוזיקאים בני 30־40. וכן, זה נחשב גיל צעיר יחסית לנגנים בתזמורות קלאסיות.

סדרת הקונצרטים של האנסמבל המאה ה־21 תתקיים במוזיאון תל אביב, מפני שהתיבה לא גדולה מספיק בשביל התזמורת והקהל (היא יכולה להכיל כ־100 איש בלבד במופעי ישיבה). אלו קונצרטים על טהרת המוזיקה הקלאסית המודרנית והיצירות המבוצעות הן של המלחינים החשובים ביותר שלה מהמאה ה־20 ובהם קרלהיינץ שטוקהאוזן, אדגר וארז וג'רג' ליגטי – כולם נחשבים למלחיני מוזיקה קלאסית מודרנית ופורצי דרך בתחום המוזיקה האלקטרונית.

"זו תופעה נורא מעניינת שמוזיקה קלאסית מודרנית יוצאת מאולמות הקונצרטים אל המועדונים הקטנים", מציין שריד. אך בניגוד למועדוני רוק, התיבה הוא מקום מאובזר שבנוי במיוחד להופעות קלאסיות. מין חלל שעומד באמצע בין מועדון כמו לבונטין להיכל תרבות. לא מעונב מדי, אבל גם לא מועדון רוק אפלולי. ויש בו גם בר קטן, אם כי הוא לא הסיבה שלשמה הקהל מגיע.

שני מועדונים שמהווים השראה על שריד הם האוטו קפה בלונדון ולה פסיון רוז' בניו יורק, שבדומה להתיבה נותנים במה למוזיקה מודרנית ניסיונית. אולם בזמן שמועדונים אלה מתנהלים כמועדוני הופעות לכל דבר, וגם באמת מופיעים בהם לפעמים רוקרים ידועים, עושה רושם שהעונה של האנסמבל והאופי של המופעים בהתיבה עדיין מכוונים קצת יותר גבוה ויוקרתי, שכן המופעים של האנסמבל מתקיימים כאמור בהיכל התרבות ומוגדרים כקונצרטים, לא כ'גיגים'. אפילו שריד מדבר עליהם במושגים שעדיין מתכתבים עם עולם המוזיקה הקלאסית ולא בשפה שמקורה בעולם הפופ.

שריד מסכים שכן מדובר באולם קצת יותר "מכובד" ממועדון הופעות, אך הוא מקווה שהמחירים הנמוכים ימשכו קהל להתנסות בהופעות קלאסיות שאינן מתרפקות על העבר. "זה מצריך איזה שינוי מנטלי, אבל זה קורה. זה ממש קורה. בערך שליש מהמנויים של סדרת הקונצרטים של האנסמבל הם סטודנטים צעירים, ולאו דווקא סטודנטים למוזיקה. זה די מובן בהתחשב בכך שהמינוי מסובסד וזול מאוד (מנוי סטודנט עולה 175 שקלים לחמש הופעות, אז"א), בטח ביחס לקונצרטים אחרים בהיכל התרבות שבדרך כלל עולים יותר מ־300 שקל כל אחד, מחיר שסטודנטים לא תמיד יכולים להרשות לעצמם".

כשאני אומר לשריד שלדעתי מחיר אטרקטיבי לא יספיק כדי למשוך צעירים שלא מכירים את הז'אנר, הוא מציין שבהתיבה מתקיימים גם קונצרטים של מלחינים צעירים מכאן ומחו"ל, מופעי מחול ומולטימדיה ואירועים שהם יותר בגדר הופעות של מוזיקה מאולתרת. "בין מי שכבר אלתרו בהתיבה ויצרו פסקול חי לסרטים אילמים היו נעם ענבר (הבילויים), עוזי רמירז, אדם שפלן ואחרים", אומר שריד. סדרת הופעות נוספת שהוא מתכנן, שתיקרא "התיבה אקוסטית", תארח סינגר־סונגרייטרים בלי מיקרופון וללא חשמל (הוא מזכיר את יהוא ירון והילה רוח בתור אמנים שהוא חושב עליהם כבר כמתאימים לפרויקט), שרק ינצלו את החלל של המקום. "התנאים פה מדהימים. כל דבר שאתה אומר מצלצל טוב", הוא מסביר.

עם זאת, כשזה מגיע למוזיקה קלאסית מודרנית, שריד אומר שהוא לא יכול בתוך קונצרט שמטרתו להציג מלחינים בני זמננו מכל העולם, להכניס פתאום הופעה של ועדת חריגים, כלשונו. "צריך לשמור על קו מסוים והקו הוא מוזיקה בעלת מצלול חדש שמולחנת על ידי צעירים". כדוגמה ליוצר מוזיקה צעיר מהסוג שאליו הוא מתכוון שריד מציין את חברו אילן וולקוב, ממקימי לבונטין 7: "מדובר במנצח בן 35 שהוא גם כנר, שמקשיב להרכבים כמו Om וליטרשפיך וחולה על ג'אז מודרני, ומביא את כל התכנים האלה לתוך היצירות הקלאסיות שהוא מלחין. בחו"ל הוא מבצע יצירות של ג'ון זורן (מלחין אוונגרד, מפיק מוזיקלי, וסקסופוניסט יהודי־אמריקאי, אז"א), אבל במסגרת התזמורות המוסדיות יותר בארץ זה בלתי אפשרי. וזהו בדיוק הייחוד של האנסמבל המאה ה־21, שכן פתוח לרעיונות חדשים".

האם יש תנאים מקדימים ליהנות ממוזיקה קלאסית בת זמננו?

"כן. המון סקרנות ואוזן פתוחה".