גארדן סיטי מובמנט ניצלו מפרפורי המוות של הצ'ילווייב

האלבום הראשון באורך מלא של גארדן סיטי מובמנט - "Apollonia" - עושה צעד קדימה מעבר לאסתטיקת האיקאה שאפיינה את ההרכב עד כה, עם חספוס ועניין חדשים

גארדן סיטי מובמנט (צילום: מיכאל טופיול)
גארדן סיטי מובמנט (צילום: מיכאל טופיול)
22 במרץ 2018

אם המוזיקה של גארדן סיטי מובמנט הייתה תאגיד, היו קוראים לה איקאה. האסתטיקה סקנדינבית, הזיקה אורבנית, השמישות מעל לכל (לפסקולים של סדרות אווירתיות, לזיונים, לתצוגות אופנה, לקניונים גרנדיוזיים), הנאמנות היא לטרנדים והעיסוק הוא בחיצוני. גארדן סיטי נוצרה כחלק מאופנה מוזיקלית שמקדשת את הביטים שנטבלו בדלי של אקונומיקה ויכולים להתנגן באין מפריע ברקע של כל התרחשות – בעיקר כי אין בהם שריטה או אלמנטים מטלטלים אלא יופי מלאכותי ומאורגן. אותה אסכולה של תחילת העשור הנוכחי הפגינה בחמש השנים האחרונות חיבה יתרה גם לצורות גיאומטריות, כלומר הכל הוא חלק מתנועה שהדימוי העצמי שלה הוא סימטרי, רציונלי והרמוני.

>> לכל ביקורות המוזיקה של שי סגל

כל זה תקף ל־EPs הקודמים שהוציא ההרכב, אבל גם לאלבום הראשון באורך מלא שיצא בשבוע שעבר – "Apollonia". השינוי היחיד בצ'ילווייב הנוכחי של גארדן סיטי הוא בגישה שדוחקת את ההשפעות העצמיות, הנרקיסיסטיות (ללא היסטוריה, ללא מטענים, ללא רפרנסים שאינם בני חלוף), ומפנה מקום להשפעות חיצוניות. זה נשמע כמו עניין פעוט, אבל עבור הרכב מקצועי שעובד היטב באולפן ברצינות ששמורה למעבדות זאת לא פחות מבחירה גורלית שהיה נחוץ – אפילו הכרחי – שתיעשה.

גארדן סיטי אמנם מיומנים בלייב ובאולפן ודוגרים על נישה שמשרתת אותם היטב, אבל הנישה הזאת קרובה לפרפורי מוות, ואם יוני שרוני, רועי אביטל ויואב סער לא היו לוקחים צעד אחד קדימה (או יותר נכון אחורה) הם היו מוצאים את עצמם בנקודת אל חזור ומאבדים את הדבר החשוב ביותר למוזיקאים ששואפים להתפרנס מיצירתם: רלוונטיות.

"Apollonia", שמונה 18 קטעים, לרוב אווירתיים, לא מפנה גב ליצירה הקודמת של גארדן, אבל בהחלט משכלל את מה שכבר נעשה בעבר. הפלצטו לא השתנה, גם לא הבסים שקובעים את הקצב, המרקמים האלקטרוניים המלוטשים, הפלסטיזציה. עם זאת, השלושה – מוזיקאים ידענים לכל הדעות – מרחיבים את הגבולות הסימטריים ומוסיפים עניין וחספוס. הפלואו האייטיזי ב"Bitter Moon", הארנ'בי ב"A Means to an End", התוספות האוריינטליות ב"Slightly All the Time", התופים הג'אזיים ב"I Knew Before I Met Her", הטכנו ב"?What If You Can’t Win" – אלה רק כמה דוגמאות שיעידו על האקלקטיות והשאפתנות של החבורה, שמעזה הרבה יותר מאי פעם.

צריך לזכור שהקטלוג של גארדן כולל בעיקר EPs ושעל אף נוכחותם המורגשת מאוד מאז 2013 (עובדה שאינה ברורה מאליה כלל), זהו אלבומם הראשון. תתחברו לגרוב האסתטי או לא, בשביל ריליס יחיד באורך מלא, הסטנדרט שהוצב גבוה והמסר של השליישיה חד וברור: הם כאן כדי להישאר.