דווין טאונסנד מעדיף השוואה אחרת מאשר "פרנק זאפה של המטאל"

הוא התחיל את דרכו כזמר להשכרה, התבאס מתעשיית המוזיקה של שנות ה־80 והמציא את עצמו מחדש בתור המוזיקאי הכי אקסצנטרי במטאל. דווין טאונסנד מגיע לראשונה בישראל

דווין טאונסנד (צילום: יח"צ)
דווין טאונסנד (צילום: יח"צ)
18 בספטמבר 2017

יש שקוראים לדווין טאונסנד "פרנק זאפה של המטאל". ההשוואה מתבקשת: שניהם וירטואוזים של גיטרה (וכלים נוספים), שניהם הוציאו אלבומים בקצב מטורף (שני אלבומים בשנה זה עניין שבשגרה אצלו), שניהם יוצרים מאוד אינדיבידואליים, שתלטנים ופרפקציוניסטים. אבל מה שבאמת מאחד את טאונסנד וזאפה הוא חוש ההומור שלהם, שהפך את זאפה לחריג בנוף של שנות ה־60 והפך את טאונסנד לחריג עד היום בנוף המטאל. הוא מעריץ פופ שבדי, כותב אופרות רוק באווירת "מדריך הטרמפיסט לגלקסיה", וכשהוא כן נהיה רציני, הוא כותב טקסטים בהשפעת מדיטציה טרנסצנדנטלית. בקיצור, הוא ממש לא הולך בתלם של האסתטיקה המטאליסטית.

אחד האלבומים האחרונים שלך נפתח בשירת "מאני מאני מאני". אתה אולי המטאליסט היחיד שיצטט בחופשיות את אבבא.

"זה קרה באופן לא מודע. אני מניח שרוב מה שאני עושה נובע, באיזשהו אופן לא מודע, ממוזיקה ששמעתי כשהייתי ילד. מובן שאני מת על אבבא. במובן מסוים זו מוזיקה מושלמת, לפחות מבחינת מבנה. יש איזו נוסחה מדעית למוזיקה שאנשים רוצים לשמוע, והם פשוט פיצחו אותה. זו הסיבה שהם הפכו לתבנית של פופ מושלם".

מבחינה מוזיקלית אתה עושה מטאל, אבל מעולם לא אימצת את האסתטיקה. למעשה חצי מהזמן אתה כותב טקסטים רוחניים־פילוסופיים.

"אני חושב שבמובן מסוים זו הייתה ברירת המחדל שלי. כל מה שאני כותב הוא התבוננות על החיים שלי, על רגעים משמעותיים שבהם היססתי ועצרתי לרגע, ומן הסתם אלו רגעים שיש להם משקל רוחני, רגעים שבהם אני מוצא את עצמי בנוכחות של משהו יפה. ואלו הדברים שחשוב לי לכתוב עליהם".

מצד שני, החצי השני של הטקסטים שלך הוא אופרות רוק קומיות על חייזרים שמחפשים את הקפה הכי טוב בכדור הארץ.

"אם אתה לא כותב עם מטפורות, אתה ממש לוקח סיכון שתתנפח ותיעלם במעלה התחת של עצמך. אני חושב שהבסיס של מה שאני מרגיש כלפי העולם הוא תדהמה והערצה ליופי. אם לא אכפת לך מהעולם, לכתוב עליו זה ממש מלא עבודה ובזבוז זמן. מצד שני אני כל הזמן מחפש דרכים מבדרות לכתוב על זה".

קצת כמו דגלאס אדאמס.

"כן, אפילו שיש משהו נורא נורא מעייף בכתיבה שלו. הוא פשוט אף פעם לא מפסיק להתחכם, וזה תמיד עוד מאותו דבר, מין תחכום בלתי נלאה. כמה אפשר?".

כשטאונסנד מדבר על "תחכום בלתי נלאה", זה מעלה, בלית ברירה, עוד שם מהביוגרפיה שלו: זה של סטיב ואי. ואי, אשף גיטרה פומפוזי ומוגזם שהוציא אלבומים ארוכים שקשה להגדיר במונחים שאינם "אוננות גיטרה", והיה להיט ענקי בשנות ה־80. בתחילת שנות ה־90, כשהקריירה של ואי התחילה את צלילתה הארוכה אל הקרקע, הוא שכר את טאונסנד – אז בן 19 – בתור הסולן של הלהקה שלו. טאונסנד שרד בהרכב הזה אלבום כושל אחד וסיבוב הופעות מתיש אחד לפני שפרש. מהר מאוד הוא התחיל לעבוד על שני אלבומים משל עצמו, שאחד מהם תיעד את לידתה, עלייתה, התמסחרותה ונפילתה של להקת פאנק בדיונית.

אלבום הסולו הראשון שהוצאת היה אלבום סאטירי על תעשיית המוזיקה. היית מאוכזב ממנה בגיל מאוד צעיר.

"אני חושב שהייתי מאוכזב בדיוק בהתאם לגיל שלי. הרגשתי שאני לא מקבל את מה שאני רוצה, אז זין על כולם. מאוד מתאים לגיל 23. בשנות ה־80 וה־90 כל התעשייה הייתה מאוד ריכוזית וישבה כמעט במלואה בלוס אנג'לס. אני הגעתי מוונקובר, שם יכולתי רק לדמיין איך התעשייה נראית. וכשראיתי אותה… הייתי ילד, אז יכולתי רק לפנטז על לראות אותה עולה באש. אבל התבגרתי מאז. אני הרבה פחות ציני עכשיו. זה קצת כמו ההבדל בהומור בריטי בין דגלאס אדאמס למונטי פייתון. לא שאדאמס לא מוכשר – הוא היה גאון – אבל הוא יכול להיות מתיש, ומונטי פייתון לא, כי הם לא דופקים לך את הפאנץ' שלהם במוח. באותו אופן, אפילו שתמיד משווים אותי לפרנק זאפה, אני תמיד העדפתי את קפטן ביפהארט (מוזיקאי אקסצנטרי, בן דורו וחבר של זאפה – ע"ק). זאפה תמיד גרם לי להרגיש כאילו אני לא מספיק חכם בשביל להקשיב לו. יש בו משהו מתנשא. אבל ביפהארט בכלל לא מודע לכמה שהוא מבריק. הוא היה כמו לונה פארק. לא עניין אותו אם יחשבו שהוא גאון או לא".

בארבי, קיבוץ גלויות 52 תל אביב, שלישי (26.9) 20:00, 229־280 ש"ח