האביר השפל

Paul McCartney

New

באחד מאולפני ההקלטה התל אביביים נתקלתי בספר "Recording the Beatles" שניצב על מדף גבוה כיאה למעמדו. מדובר בתנ"ך של מפיקי האולפן, ספר מרהיב עין וכבד מאוד (קצת מעל שבעה ק"ג), שיצא אחרי תחקיר של עשור ומכסה בפרטנות אובססיבית את כל המערך הטכני שעמד מאחורי ההקלטות של הלהקה הגדולה בהיסטוריה. מהחיווט של הציוד באולפני אבי רואד עד האופן שבו כל המערך הזה יושם כדי להפוך שירים חד פעמיים לקסם שנקרא הביטלס. אבל "להקליט את הביטלס" על 500 ומשהו עמודיו לא מסביר כלום על חלק אמורפי הרבה יותר מאמנות ההקלטה, והוא היחסים הבין אישיים. כשזה נוגע לפול מקרטני, נדמה שנוכחותם של שותפים קשוחים שממתנים את האיש – בדיוק כמו שמכשיר לימיטר חוסם את הווליום מלעלות גבוה מדי – היא עניין קריטי לא פחות לתוצאה. אנשים כמו ג'ון לנון, ג'ורג' מרטין או נייג'ל גודריך היו בעבר הלימיטר של מקרטני ודאגו שהנטייה שלו למתיקות יתר לא תחסיר מהקסם השופע של האיש ותהפוך אותו לשמאלץ.

באלבום החדש של מקרטני, "New", יש לא פחות מארבעה שותפים כאלה. ג'יילס מרטין, בנו של ג'ורג', כבר הוכיח רגישות בטיפול המחודש בחומרי הביטלס באלבום המאש אפ המצוין "Love". איתן ג'ונס הוא מפיק יעיל אבל לא מאוד ייחודי שעשה כל דבר מקינגס אוף ליאון עד טום ג'ונס. פול אפוורת' מחזיק בידיים את אדל, פרס אוסקר על "Skyfall" ושקים של תמלוגים מלהיטי אינדי פופולריים. מארק רונסון הוא מארק רונסון, שקיבל לידיו את "New", שיר הנושא ודוגמה מרכזית להחמצה של האלבום.

על פניו הסינגל הראשון והמצליח שהפיק רונסון הוא חזרה לכושר. נחמד לשמוע את מקרטני עם מנגינה בריאה שיכלה בקלות להיכתב ב־1967, איפשהו בין "Your Mother Should Know" ל"Got to Get You into My Life". רק ש"New", ואין דרך עדינה להגיד את זה, הוא שיר שמצלצל נורא. דחוס, נטול אוויר, באופן שחונק את הפזמון הקליל וכופה עליו כבדות של מערבל בטון. זה אולי נשמע "כמו הביטלס", אבל מעליב היסטוריה שלמה של טכנאות אולפן עילאית בתירוץ מסחרי לא קביל של דחיסת הצליל לסטנדרטים של להיטי רדיו חדשים. ובקיצור, בזבוז לא מכובד של מנגינה טובה.

הדיסוננס הזה בולט פחות בשאר האלבום, ולא כי ההפקה הרבה פחות אגרסיבית כמו שהשירים דווקא זקוקים לדרייב הנוסף. "Queenie Eye", אחת התרומות של אפוורת' לאלבום, הופך את האסתטיקה הביטלסית (מלוטרון בפתיחה, פסנתר קופצני) לרכבת פסיכדלית עם ביט היפ הופי שמכוון לבטן וגם פוגע. "On My Way to Work" חוזר אל השנים האחרונות שמקרטני עוד לבש צווארון כחול והחזיק בעבודה אמיתית, והופך זיכרון נעורים למיניאטורה רומנטית של אנגליה בסוף שנות ה־50. מולם ניצבים אותם שירים ששותפים קשוחים כמו גודריך או לנון היו חוסמים בגופם, ובכל זאת מצאו את דרכם פנימה ("זה הפרדוקס של הקריירה המאוחרת של פול מקרטני", כתב אלכסיס פטרידיס מהגרדיאן. "הדבר האחד שהוא באמת צריך פשוט לא קיים עבורו – מישהו שווה ערך"). "I Can Bet", שכולל את ההצהרה "את מה שאני הולך לעשות עכשיו אני אשאיר לדמיון שלך", הוא שיר זימה די מביך, ולא כי מקרטני בן 71 כמו מפני שחרמנות לא ישבה טוב על האיש גם בגיל 26 כשהוא הציע לעשות את זה "In the road" בלב האלבום הלבן.

לא ש"New" הוא אלבום רע. כמות סבירה של מנגינות מידבקות, שהיה אפשר לקרוא להן "מקרטניות" אם זו לא הייתה הגדרה קצת מוזרה במקרה שבו האיש עצמו הופך את האלבום למכובד, גם אם נטול משקע רגשי. ובכל זאת, הפוטנציאל של השירים לנסוק קצת יותר גבוה, להיות קצת יותר ביטלס וקצת פחות ווינגס, מעלה על הדעת שותפים פוטנציאלים שיהיו קשוחים ונחושים מספיק להפוך את יבול השירים הבא של מקרטני לאלבום גדול באמת. אנשים ששולטים בגנום הביטלסי ועדיין מתייחסים אל אולפן ההקלטות כמו אל מגרש משחקים ענקי. מישהו יודע מה הוט צ'יפ עושים בקרוב?