האהבה מעבר לפנינה

אחד מעמודי הפייסבוק הכי משונים והכי פעילים שקמו במרחב הווירטואלי המקומי בשנה האחרונה נקרא Bring Pearl Jam to Isarel. העמוד, שכמשתמע משמו הוא למעשה עצומה שקוראת למפיקים ולאמרגנים להביא את להקת הרוק הוותיקה מסיאטל להופעה בישראל, צבר כבר יותר מ־40,000 חברים, והוא עמוס בתמונות של חברי הקבוצה מצולמים ברחבי העולם עם שלטים, דגלים ואפילו כתובות אש בסגנון צופי, שכולן תחינה לאדי ודר וחבריו להגיע ללבנט. עמוד הפייסבוק המדובר הוא בסך הכל שיקוף מהימן של המסירות, שלא לומר פנאטיות, של מעריצי פרל ג'אם בישראל, שהפכו את הלהקה לסוג של פינק פלויד עכשווית – הרכב שאוזרח וגויר וכעת הוא חלק מהקנון המקומי. ואם נדמה לכם שזו גוזמה אתם מוזמנים להדליק מדורה ולתפוס גיטרה אקוסטית. השאר כבר יקרה מעצמו.

קשה למצוא עוד להקה עם כזו עדת מעריצים ישראלים רחבה, חמה ואדוקה, שפעולותיה – מלבד ניסיונות היבוא – כוללים גם נסיעות תכופות מאורגנות להופעות בחו"ל, מפגשים ומסיבות. השבוע, בזמן שרובנו התלבטנו אם להאזין לאלבום החדש של דה פילד, או לדארקסייד – הצמד החדש של ניקולס ז'אר – יצא האלבום העשירי של פרל ג'אם, Lightning Bolt"", ורבים מחברי השדולה של הלהקה חגגו את צאתו במסיבה במועדון המוסד. רק לשם המחשת ההבדל בין הייפ ומציאות, מספר האנשים שאישרו את בואם למסיבה היה כפול ממספר האנשים שאישרו את בואם למסיבה של מועדון הברגהיין בבלוק. הקהל הנלהב, שהגיע עטור במרצ'נדייז של הלהקה, היה מגוון למדי: מהורים צעירים שזוכרים היטב היכן שמעו לראשונה את "Jeremy" בתחילת הניינטיז, ועד תיכוניסטים שמתרפקים על מוזיקה שהוקלטה בתקופה שבה היו רק תאי רבייה. באוויר ריחפה תחושת קהילתיות חמימה, האלכוהול זרם, המסיבה התחממה, ומהרמקולים התנגנו הלהיטים של הלהקה מימי "Ten". גם לי היה קשה שלא להיסחף בהתלהבות וכעבור זמן קצר מצאתי את עצמי צועק יחד עם כולם "I'm Still Alive".

יותר ספרינגסטין מנירוונה

על העמדה תיקלט בן רד, מנחה התוכנית "נותן ברוק" ב־FM88, מייסד קבוצת הפייסבוק ומנהלה. "הכל התחיל בינואר, ממצעד שעשיתי ב'נותן ברוק' של להקות הרוק האהובות בכל הזמנים", הוא משחזר. "פרל ג'אם היא הלהקה הפעילה שהגיעה הכי גבוה במצעד – מקום 7, אחרי אגדות כמו פינק פלויד, לד זפלין, ביטלס וקווין. פתאום הבנתי שיש כאן רעב מאוד גדול ללהקה שבעצם מופיעה ובועטת. החלטתי לכוון הכי גבוה ולנסות להביא אותם לארץ".

רד הקים מנגנון עם צוותי עבודה וחלוקת אחריות, שמקדם את ענייני הקבוצה השונים – בעיקר הוויי פייסבוקי שנועד להגדיל את התפוצה, ויצירת קשר עם הלהקה בדרכים שונות. פייסבוק, עם דרכי ההתקשרות הנוחות והפשוטות שהוא מציע, אפשר לקהילה הפוטנציאלית להתאחד ולהתלכד סביב המטרה ובכך להפוך לגוף חזק עם השפעה ואמונה משותפת.

"יש ללהקה הזו הרבה מאוד מעריצים אדוקים בישראל, ויש משהו שבאמת מזכיר את ההערצה לפינק פלויד", מסכים מבקר הרוק מני אבירם, האיש מאחורי בלוג המוזיקה קורדרוי בוואלה! תרבות ומעריץ פרל ג'אם וותיק. "במובן מסוים ההערצה לפרל ג'אם מזכירה גם את זו לרדיוהד, מין קונצנזוס ישראלי כזה. אחד הדברים שמחברים אנשים ללהקה הוא שהם אף פעם לא הפסיקו לעבוד. זה אלבום עשירי שלהם ברציפות, כשבין לבין הם לא מפסיקים להופיע. מכל גל הגראנג' של לפני 20 שנה, הם בעצם היחידים שעדיין פעילים, כך שכל פליטי התקופה מתנקזים לשם, אבל זה לא רק זה. יש משהו בצליל שלהם שהוא הרבה פחות מאיים מזה של נירוונה או של אליס אין צ'יינס, למשל, הרבה יותר ספרינגסטיני, וזה מתיישב טוב על ה־DNA הישראלי. גם מבחינת היחס שלהם לקהל – שהוא השחקן ה־12 – יש משהו ספרינגסטיני וגם בערכים ובמעורבות הפוליטית. הם תמיד אומרים את דעתם, והם תמיד שם בשביל המעריצים שלהם – מורידים את מחירי הכרטיסים, מוציאים בוטלגים – והמסירות הזו היא דו צדדית. זו כמובן לא תופעה ישראלית בלבד, יש מועדוני מעריצים מטורפים של הלהקה בכל העולם".

את הפנאטיות של המעריצים הרגיש השבוע אבירם על בשרו, כשביקורת מסויגת שפרסם על האלבום החדש נתקלה בצונמי של טוקבקים זועמים שגרסו, אם לפשט ולעדן את השפה שנקטו בה, שהוא לא מבין כלום מהחיים שלו. "אי אפשר להגיד עליהם מילה רעה בלי שייצאו עליך", הוא מסכם משועשע.

סיבה נוספת לאותה פופולריות אדירה היא ההופעות החיות של פרל ג'אם: האנרגיות הגבוהות של אדי ודר, הנגינה המהודקת והדינמית והיחס לקהל, שמתבטא גם בכך שהסט־ליסט משתנה בכל הופעה, מה שגורם למעריצים לחזור שוב ושוב בידיעה שמה שכבר ראו לא יחזור על עצמו. כמעט כל מי שמחשיב את עצמו אוהד של הלהקה יכול לספר בעיניים נוצצות על הופעה אגדית שבה היה, ובאגף הפנאטי יותר של קבוצת הפייסבוק יש אנשים שהיו ביותר מ־50 הופעות.

ובכל זאת, קשה להתעלם מהתדמית הסחית של הלהקה. היעדר המגניבות הוא לא עניין חדש: כבר בתחילת דרכה סבלה פרל ג'אם מרגשי נחיתות מול נירוונה בכל הנוגע לקוליות, גם כי המוזיקה שלה לא הייתה משוננת, זועמת ומסוכנת כמותה, וגם בגלל המצפוניזם הפוליטי שגרם ללא מעט מבקרים להתייחס אליהם כאל נודניקים מוסרניים שמוחים כנגד טקסי פרסים בזמן שהם עצמם עומדים על הבמה ומקבלים פרס. גם העובדה שחברי הלהקה נושקים לגיל 50 לא תורמת לתדמית הקאטינג אדג' שלה. לאבירם יש הסבר מלומד גם לתופעה הזו. "הטרגדיה של אדי ודר היא שהוא נשאר בחיים לעומת קורט קוביין שהתאבד ונשאר קוּל לנצח. הרי לא מופרך להניח שאם ודר היה מת אחרי 'Ten' ו־'Vs' – שני האלבומים השלמים ביותר של הלהקה, פרל ג'אם היו הופכים גם למיתוס. כך או כך, מי שבאמת אוהב את פרל ג'אם ממש לא מתנצל על זה".

אדי ודר חותם

 רד, שהחיוך לא ירד מפניו לאורך כל המסיבה החגיגית, טוען שהמטרה הגדולה – הופעה של הלהקה בארץ – קרובה במיוחד. "היו תקופות שבהן הייתי מאוד סקפטי. חשבתי שאולי הדבר הזה גדול עליי", הוא אומר, "אבל בשבועות האחרונים משהו ממש זז. פתאום מתקשרים אליי מפיקים גדולים מהארץ, יש פגישות ודיבורים. ג'ס קרטיס, הבת של מנהל הלהקה, שולחת לי מיילים. ועכשיו, לפני כמה ימים, אדי חתם על הפוסטר שלנו".

החתימה של ודר היא לא פחות מתפנית מרכזית בעלילה; הסולן הכריזמטי היה עד כה מסויג מהעניין הישראלי, ככל הנראה בשל דעותיו הפוליטיות שהופכות את המחשבה על הופעה במדינה הכובשת לבעייתית מבחינה מוסרית. החתימה המדוברת מרמזת על התרככות בסוגיה, מה שתורם להבנת האופטימיות של רד. ויש גם את הסיפור הבא: לקראת סוף הופעת הבכורה של האלבום החדש, שבה נכחו כמובן גם חברים מקבוצת הפייסבוק הישראלית, ודר הקריא את רשימת המדינות שבהן האלבום החדש הגיע למקום הראשון בהורדות באייטיונז. בסוף הרשימה הדגיש ודר את ישראל, ירד לקהל, הלך ישירות למעריצים הישראלים וחתם להם בהפגנתיות על השלט הגדול, שנכתב עליו Bring Pearl Jam to Israel. בנוסף, טוען רד, ודר נפגש לאחרונה עם רוג'ר ווטרס, שנמצא בחזית האמנים המחרימים והמבקרים את ישראל, כנראה לשם התייעצות. פינק פלויד או לא פינק פלויד?

המחווה הזו של ודר מדגימה היטב את הקשר ההדוק שהלהקה מתחזקת עם הקהל, באינטרנט, בהופעות, בהודעות לתקשורת, ובעיקר בעקביות הערכית. פרל ג'אם מצטיירת כלהקה שמעולם לא מכרה את עצמה, ובשדה המוזיקלי הנוכחי שנשלט על ידי החוטיני הוורוד של מיילי סיירוס קשה למצוא אנשים שדבקים בעמדותיהם ונלחמים עליהן.

גם אם בסופו של דבר הלהקה לא תגיע ארצה, המהלך שעושים רד ועשרות אלפי חבריו לקהילה מעורר התפעלות ומשנה את חוקי המשחק בכל הנוגע להיצע וביקוש של הופעות חיות. בדיוק כמו שפרל ג'אם היו רוצים.