האינדי ההיפסטרי הוציא את הכיף וההומור מהפסיכדליה

המוזיקה הפסיכדלית, בעיקר הענף הפופי, האופטימי והקסום שלה שמושפע מתור הזהב הלונדוני של 67', ובמידה מעטה גם מהוויבים הטובים של החוף המערבי באותה שנה, תפסה אחיזה איתנה בדור שלנו, אגב הרכבת הצבעונית האווירית שממשיכה להגיע לתל אביב – רק לאחרונה התבשרנו על הגעתו של מורגן דלט במאי. וזו הבעיה שלה, של פסיכדליית המילניאלז – האיתנות. הרצינות.

יש סוגים רבים של מוזיקה פסיכדלית, שמאז שנות השישים מתפצלת ומטביעה את חותמה על ז'אנרים שונים ומשונים. עוד בסוף שנות השישים היו סוגים שונים של רוק ופופ פסיכדלי, מפולק-רוק נוגה דרך רוק בלוזי כבד ועד מוזיקה נסיונית לגמרי, אבל מה שבעיקר שרד את המיינסטרים (היחסי, אנחנו עדיין מדברים על עולם האינדי) עד ימינו הוא הצד היותר חולמני של הפסיכדליה.

כולנו מכירים את זה. צלילי אורגן שונים ופתלתלים, ריפים עמוקים ורפטטיביים של בס, שירה דרך שמונה-עשר פילטרים וסיומי שירים שיותר ארוכים מהשיר עצמו; זה כמעט הבון טון של הפופ-רוק ההיפסטרי בשנים האחרונות: קחו את "סטרוברי פילדס" של הביטלס, ערבבו עם מעט "פט סאונדס", מרחו מעל שכבת אלקטרוניקה קלה (כי בכל זאת, 2017 והכל) וקיבלנו מוזיקה לישיבה על פוף במרפסת עם ג'וינט. וזה תמיד נהדר. אבל משהו חסר בכל התחייה המבורכת הזו של הפסיכדליה. מה שעושים היום באזורים האלה הוא לרוב קפוּץ מדי. גם כשזה רגוע. ככה זה בדור שגדל בידיעה ברורה שהביטלס הכניסו את האמנות לפופ, ושבריאן ווילסון היה גדול הדור.

אבל הביץ' בויז והביטלס לא היו רק זה, הם גם היו מצחיקים. "סמייל" של בריאן ווילסון והביץ' בויז הוא מופת של נונסנס, והביטלס היו מוזרים, מטופשים וחסרי פשר באמנות הטריפית שהם טיפחו בין 66' ל-68'. לעזאזל, תסתכלו על העטיפה של "מג'יקל מיסטרי טור", איך אפשר לפספס את הבדיחה? כל הטריפיות הבריטית של סוף שנות השישים שעליה מתבססת האסתטיקה של התחייה הנוכחית של הז'אנר הייתה מבודחת להפליא. אבל האסתטיקה הפסיכדלית היום נדמית רצינית מדי. אפשר לעשות ניסוי: חפשו בגוגל אימג'ס "psychedelic", ואחר כך "psychedelic 60's" ותראו איך הקלילות משתלטת לכם על המסך.

מוזרים, מטופשים וחסרי פשר. הביטלס, "מג'יקל מיסטרי טור"

מבט במורשת הביטלסית בעשורים האחרונים מגלה דברים מעניינים בהקשר הזה. השיר "Sowing the Seeds of Love” של טירז פור פירז, שמגיעים בקרוב לארץ, הוא דוגמה טובה. טירז פור פירז הספיקו לשמוע את הביטלס בזמן אמת, ועוד בתור ילדים – מה שבטח איפשר להם להבין את הבדחנות בכל הסיפור הזה של גוּ גוּ גוּ ג'וּ ומיסטר קייט. הקליפ ל-"Sowing the Seeds of Love” מלא באנימציות מגוחכות להפליא ומיליון סמלים שמתחלפים ונאכלים במנדליוּת חסרת היגיון כמעט כמו רבבות הסי-פארטס שנולדים אחד מתוך השני. מלא גרוב, מלא כיף, מלא ביטלס, בלי נפיחות עצמית אמיתית. זה אפילו די סקסי.

עשור אחר כך הגיע לני קרביץ שסימפל לעצמו חיים. הוא כבר התרחק מהימים שבהם ג'ון לנון סיפר בדיחות שאף אחד לא הבין, ולקח את הבדיחות האלה ברצינות. הוא לא הבין. הקריצות למוזיקה קלאסית שהביטלס עשו נשמעו לו קדושות. הוא לא ראה בעיני רוחו את את שליט פפרלנד ממשיך לנצח בצורה מגוחכת להפליא על התזמורת ב"צוללת הצהובה" בעת הפלישה של הבלו מיניז, על אף הקטל: "חמישיית מיתרים… רביעיה… טריו… דואו… סולו". קרביץ הוא בסך הכל הגרסה הקצת יותר גרובית של אואזיס, שבכלל לא קלטו כלום מהרוח הביטלסית. כל ציטוט של צ'לו ביטלסי אצל קרביץ מלא בחרדת קודש. הפיס אנד לאב שלו קליל כמו עשרה טון נוצות. זה משעמם.

בדור שלנו הנפיחות העצמית הגיעה לנפח כל כך גדול שאי אפשר לדעת מה רציני ומה לא. אפילו הפליימינג ליפס כבר טבעו בתוך בריכת המשמעות שלהם, שלא לדבר על MGMT ששכחו לגמרי מה זה כיף. לכן הפתרון של הלהקות הביטלסיות החולמניות היום הוא אינסטגרם. פילטרים, הכל פילטרים. קחו את פוקסיג'ן לדוגמה, שהייתה לרבע שעה הדבר הכי מחרמן בפיצ'פורקיה. רוצים שיר ג'ון לנון? נחבר שני בתים, פזמון, סי פארט, ונשים פילטר משקפיים עגולים 67'. הכל פּרי-סט, הכל מוכן. זה לא שאין להקות שמבינות שפסיכדליה זה גם "הו הו, מעניין מה יקרה אם אנסה להדליק גפרור תוך כדי שאני עושה ג'אגלינג על אופניים בשיא הטריפ" – יש לא מעט להקות פסיכדליה מוטרפות, אבל הן מיעוט, לפחות במיינסטרים או במה שמגרד אותו.

הרצינות המסוימת שבה נלקחת היום הפסיכדליה, בין היתר כחלק מהרנסאנס הפסיכדלי המחקרי-רפואי וקרייז האיוואסקה, זלגה לתוך הסצינה המוזיקלית. מי שלא לוקח פסיכדליה כדבר דתי או רוחני, לוקח אותה כאמנות רצינית. והיא באמת כזו, אבל רק אחרי שהיא עוברת במשחקיה, בבריכת הכדורים הצבעוניים, וגם בבוץ ובגשם. פסיכדליה זה קודם כל כיף, זה קול, זה צחוק מתגלגל, זה טמטום מוחלט, מוזרות עד אין קץ ומקוריות מתפרצת. חבל שגם היא הפכה לפילטר מוכן מראש שדרכו מעבירים בס-גיטרה-אורגן-תופים רק כדי לקבל חיקוי של סווינגינג לונדון או חופי לוס אנג'לס בשעת שקיעה של יולי 67'.