הדרך הארוכה אל האושר

"לא כוחות", הצמד של גלעד כהנא ותמיר מוסקט, קם בזכות תסכול בלתי נשלט מהמציאות היומיומית. לרגל צאת אלבום הבכורה הושבנו את השניים לשיחה כנה על הקמפיין הפרוע שלהם, על הסכנות בריאליטי ועל הדרך היחידה לשרוד

לא כוחות. צילום: רונן ללנה
לא כוחות. צילום: רונן ללנה
11 במרץ 2014

כהנא: "יש לנו איזה שעה וחצי לדבר, אז יו נואו. אני לא אוהב לדבר על מה שהיה, בוא נדבר על 'לא כוחות 2'. מה יהיה שם?".

מוסקט: "זה יהיה פרויקט רחב ידיים יותר, איזשהו ניכוס של כל האנשים שעבדו איתנו יחד עם כוחות יצירתיים אחרים. זה נשמע כמו להקה. מי רוצה להקה עכשיו? הו וונטס אה פאקינג בנד?".

כהנא: לא, להקה זה כאב ראש בגדול. אני תמיד אומר לאנשים צעירים – אל תקימו להקות! אם אתה כבר שם זה אבוד, אתה מכור. אבל בשונה מהרואין זו התמכרות שלא הורגת אותך. 'לא כוחות 2' בעיניי זה להסתגר באיזשהו מקום בהסכמה מלאה של המשפחות שלנו".

מוסקט: "כמה נשים יהיו שם?".

כהנא: "דווקא בתקופות האלה נשים לא ממש עוזרות. אתה לא יכול לשפוך את זרעך לשווא. סיימנו את האלבום לפני שנה, כבר מדגדג לי באצבעות שוב".

מוסקט: "אז בוא נדבר על הקמפיין היצירתי שמלווה את האלבום". (קמפיין מדיה חברתית שבו העלו השניים לרשת סרטונים שבהם הם פונים לגולשים אקראיים וצוחקים עליהם בעזרת המידע שמצאו בפרופיל הפייסבוק שלהם).

כהנא: "היו לנו מלא רעיונות סתמיים וקטנים, עד שבאחת הפגישות ישבנו ורצינו להזמין מישהו שיבוא לעזור וכבר היה אחרי חצות. אבי קסוטו מ'פה לאוזן' הציע לצלם אותי מתקשר לבקש ממנו לבוא. אז צלצלתי ודפקתי לו קטע. אמרתי לו 'אתה חייב לבוא! יש פה זונות, סמים, חגיגה, תגיע, אנחנו עושים פה דברים, אתה תרגיש שהפסדת'. תוך חמש דקות הבן אדם התייצב במקום. שם נפל לכולם האסימון".

מוסקט: "הוא נפל רק למחרת".

כהנא: "כן? טוב, היינו שיכורים. מה שהיה מעניין זה שהבנו איך לזמן אנשים, איך לתת לאנשים הרגשה שהם מלכים. הבנו שהכל אישי ואנחנו הולכים על דור הנרקיס עד הסוף. כולם רוצים שידברו עליהם וזה המפתח לכל הקמפיין. זה לא אני – זה אתה, זה אתה, זה רק אתה. זה אתם ולא אנחנו. שם התחיל הכיף".

מוסקט: "אחרי הקמפיין שלנו השתנתה לי התפיסה לגבי האופן שבו מקדמים אלבום. אני מרגיש אחריות מלאה על הדרך שבה האמנות שלי תגיע לקהל. אם אתה לא מרים את המושכות ועושה את זה כמו שאתה רוצה, אין לך את מי להאשים".

כהנא: "בעייני אג'נדה זה משהו שיש לאנשים, אם הם רוצים בכך ואם לא. בינינו, כשיצרנו את האלבום לא ממש חשבנו 'אג'נדה', חשבנו 'תן לעבוד, תן לעוף'. אבל כשאתה מאזין לאלבום אתה רואה שיש לו אג'נדה. היא עוסקת באדם ברחוב מול כל הדברים שהוא מרגיש חסר אונים בגללם. אם זה פרנסה – שבסוף היום אתה חייב להשתכר ולהיות אידיוט כדי לפרוק את כל המתחים כדי לנסות לעמוד במרוץ הזה, או אם זה נדל"ן, זוגיות או בוקר רע שבו אתה קם ונשרף בשמש הישראלית בדרך לעבודה ומקלל כל הדרך".

מוסקט: "אם אנחנו כבר בנושא, יש מחיר להחלטה של להגיד כל מה שעולה לך בלב".

כהנא: "מה המחיר?".

מוסקט: "אני ישר חושב על זוגיות, על הבית. אם נהיה כנים, סביר להניח שאתה מקבל איזו בומבה בבית בגלל המילים שאתה כותב. עשית דיל עם הסובבים אותך בנושא?".

כהנא: "זה לא דיל עם הסביבה, אלא הסביבה שאני חי בה, שמתחילה מהאישה שלי. היא קיבלה אותי במצב הזה, כשהקול שלי כבר היה שם. היא יודעת שזה מי שאני ושאין מצב שאני יכול להשתנות".

מוסקט: "זה דרש אימון, להיות בטוח במי שאתה?".

כהנא: "כן. זה התחיל בגיל 4 לדעתי. שם הפסקתי לחפש מילים והתחלתי לנסות להספיק להוציא את כולן. אני קצת כמו שחקני השח־מט עם שעון העצר לידם: כל הזמן חושב 'שיט, אין זמן'. זה מתוך לחץ אלא מתוך הבנה שאנחנו באודיסיאה. אנחנו עכשיו על ספינה בשיא הסערה, נלחמים באלים. אסור לשכוח את זה, אסור להירדם. למה אני כל כך שונא ריאליטי? מעבר לזה שהוא פוגע בהמון אנשים, הוא גם מרדים. אנחנו חייבים להיות פול און, כל אופציה אחרת היא לא שפויה. בעצם, חוסר שפיות היא השפיות היחידה".

מוסקט: "משהו השתנה ביום שבו התייתמת? העובדה שההורים שלך לא חלק מהנוף היומיומי פתח איזו צ'אקרה מבחינת הגבולות שלך?".

כהנא: "כן. גם כשההורים שלי היו בחיים לא הייתי דופק להם חשבון. הייתי בן טוב אבל אמרתי מה שרציתי. כשהם מתו, זה כאילו פתאום הגג נפתח. ולא במובן שנכנסה הרוח וטוב לי אלא להיפך – פתאום אין מישהו מעליך, אין מי שיעזור לך, שידריך אותך. לפעמים אני אומר דברים שאני יודע שפוגעים באנשים, גם בקרובים לי וגם בסתם דמויות במרחב הציבורי כמו סלבס. על הבמה אתה חייב שלא יהיה לך אלוהים בשום צורה ומחוץ לבמה אתה חייב להיות עם אלוהים כל הזמן, להיות קשוב לזולת ולא להתעלם משום כאב. זה נשמע מנוגד אבל זה בעצם משלים".

מוסקט: "הילדים בטח גם דפקו לך עוד סט של מחסומים על היכולת לומר הכל".

כהנא: "להפך. הייתי רוצה להצטרף לשירת המקהלה של כל האנשים שאומרים שהם הולכים ומתרככים. אני לא מרגיש את זה. אני מרגיש היום חד יותר מכשהייתי לפני עשור. זה לא שאני טוב יותר, אבל ילדים או לא – היום אני הולך ברחוב ומרגיש כמו סכין שחותכת את האוויר".

מוסקט: "אני הייתי אומר שהילדים שלי חידדו אותי".

כהנא: "אנשים מנסים לעשות רציונליזציה לעובדה שהם מרגישים שהם חיים בבינוניות. אני מקבל את זה, אבל בוא נגיד את הדברים בפנים: ילדים זה לא מה שהופך אותך לפחות אמיתי ומסור. אנשים מפסיקים להקפיד בגלל ההתרככות, בגלל העייפות. כשאתה מסתכל על התמונה הגדולה בלי להתמקד בפרטים, זה נהיה בנאלי".

מוסקט: "נכון, אבל אתה כן נהיה איש בוגר. זה גם הרגע שבו הרבה מחברינו פרשו מהמוזיקה. פתאום אתה מבין שלא ממש קל להתפרנס מזה. המחשבות האלה התפוגגו אצלך מתישהו?".

כהנא: "זה לא יתפוגג עד מותי, אבל זו התעסקות משנית. יש רגעים שבהם אתה נאלץ לעשות סיכומים – אני בן כך וכך, יש לי כך וכך נשים, כך וכך ילדים, כך וכך חובות ואתה מנסה להבין איך מפעילים את כל המערך הזה. הסוד הוא בהפרדה – מצד אחד אתה מנסה להבין איך להסיע את כל הקרונות שהצטרפו לך לקטר. מצד שני, כשאתה באולפן אתה הופך לילד שמתלהב מהכל. אז אתה מפצל את שני האנשים האלה והם חיים בשלווה. לפעמים הם אפילו נפגשים ואומרים אחד לשני 'בואנה אחי, סחטיין. מפרגן לך'".

מוסקט: "אני אף פעם לא התעסקתי בזה. ידעתי שאני הולך למקום שאין בו כסף ויש בו כיף. הרבה יוצרים מרפים בגלל הדבר הזה".

כהנא: "הסוד הוא לעבוד בזה 24 שעות. גם החלימה רלוונטית פה. כשאתה חולם על מה שאתה עושה אתה כל הזמן עף קדימה. שכשאתה חולם על משהו שאתה לא עושה זה בעייתי. זה לא בן אדם שעובד בבנק וחולם להיות פיראט. אתה פיראט שחולם על להיות פיראט טוב יותר, לשדוד יותר כסף מהלורדים הבריטים. רק למי שטוטאלי במה שהוא עושה יש סיכוי להמשיך".

מוסקט: "אתה לוקח בחשבון שאתה מדבר בשם עוד אנשים או קבוצות?".

כהנא: "לעולם לא. אני לא מרגיש נאמן לשום ז'אנר, לשום זרם או לשום תפיסה אמנותית. אני מרגיש שאני בן אדם אחר בכל פעם".

מוסקט: "אתה ידוע באלתורים שלך על הבמה. זה מסוכן מאוד כי גם כשאתה משתפר בזה, אתה מסתכן. איפה זה התחיל?".

כהנא: "בהופעות הראשונות של ג'ירפות. לגיטריסט ארז רוסו יש שמיעה אבסולטית והוא לא מסוגל להשמיע זיוף, אז הוא כל הזמן מכוון את הגיטרה. עכשיו, הבן אדם מכוון את הגיטרה באמצע השיר, מה אני אעשה? אז התחלתי לשתף את הקהל במה שאני מרגיש באותו הרגע. זה קרה באופן בלתי נשלט וזה לא הפסיק. באיזשהו שלב נערכו כמה שיחות להקה, במטרה 'לדבר עם גילי שיפסיק את העניין הזה כי זה מוזר'. הבטחתי להם שאנסה אבל זה רק הלך והחמיר. רק השירים והפרפורמנס מלמדים אותי מי אני. התודעה שלי תמיד רודפת את הקיום שלי ואני חושב שזה עוזר לי להישאר מי שאני. אתה בכלל למדת מוזיקה על אמת".

מוסקט: "כן. אבא שלי היה בעל קונסרבטוריון, הגעתי לשם לראשונה בגיל ארבע. בניגוד להפקה מוזיקלית ולטכנאות שלא למדתי, לתופים הגעתי באופן מסורתי. השקעתי שנים כדי לשכוח את כל התאוריה שלמדתי וזה כאב. בשלב מסוים כבר שנאתי תופים והפסקתי לקרוא לעצמי מתופף. היום אני יודע שהמוזיקאים שאני הכי אוהב הם אלה שרכשו את האימון המסורתי ויום אחד באו וזרקו על זה ערימת בוץ. פירקו, בכו, הצטערו, שמחו, בכו שוב".

כהנא: "אולי זה כי אתה צריך להיות באמת חופשי עם הכלי שלך וזה אפשרי רק כשאתה אומר 'אני בשליטה מלאה ולכן אני מחפש חוסר שליטה'. רק מי שבשליטה מלאה, חוסר השליטה שלו הוא רגע ששווה לחלוק עם אחרים".