תנו קצת למתופף: הספד למוזיקאי הכי מפורסם שאתם לא מכירים

מורשת מוזיקלית היא דבר חמקמק. אחרי ש־2016 לקחה מאיתנו מוזיקאים אהובים ומוכרים כדיוויד בואי, לאונרד כהן ופרינס, 2017 טרם ראתה הספדים סוחטי דמעות על דמויות שגידלו אותנו על ברכיהם המוזיקלים. קורבנות 2017 הם בעיקר דמויות משנה מז'אנר הרוק הקלאסי. עד שביום שבת האחרון (18.02) הלך לעולמו בגיל 72 קלייד סטבלפילד – דמות משנה מז'אנר הFאנק שהפך לאחד מעמודי התווך של ז'אנרים כמו היפ הופ, דראםנ'בייס וברייקביט, ונחשב למתופף המסומפל בהיסטוריה עם אלפי שירים שרשומים – לפחות באופן לא רשמי – על שמו.

סטבלפילד דווקא לא כיוון לגדולה. להיפך, נראה שהמתופף המוכשר מטנסי שאף להישאר מאחורי הקלעים בצניעות מסוימת. רק שלסבלפילד היה סאונד מיוחד וכשרון לא מבוטל שהובילו אותו להשאיר חותם מוזיקלי ששוכפל אינספור פעמים. לא היה לו מזל, אבל היה לו את הפאנק.

את הקצב המיוחד שלו למד סטבלפילד בגיל צעיר מאוד וממקור מיוחד למדי. על אף שמעולם לא למד לתופף באופן רשמי, קלייד הצעיר ספג את צלילי המפעלים והרכבות של העיר התעשייתית צ'טנוגה ובכך זכה לחינוך מוזיקלי חריג שאיפשר לו בהמשך הדרך לגלות מבני תופים חדשים בתוך ארבעת התיבות הקלאסיות של המוזיקה. כשהפך לאחד משני המתופפים של סנדק הפאנק ג'יימס בראון, היתרון הזה בא לידי ביטוי לראשונה.

שירים כמו "Say It Loud – I'm Black and I'm Proud" הפוליטי,"Cold Sweat" נוטף הזיעה, "I Got The Feelin'" המתפוצץ באיפוק וכמעט כל שיר בו סטבלפילד אחז במקלות הגדירו את הסאונד של בראון, סאונד שלרבות הימים הפך לא רק למאפיין הכי דומיננטי ומכונן של הפאנק, אלא גם למעצב קצב ההיפ הופ שהגיע אחריו. אבל יותר מכל השירים בהם השתתף, אחד השאיר חותם שמהדהד עד היום ואף הפך לכינויו של המתופף האהוד – "Funky Drummer".

הפאנקי דראמר הוא אפילו לא שיר של ממש, יותר ג'אם סשן מבוסס מקצב קבוע עליו מאלתרים מחלקת כלי הנשיפה האגדית של בראון (מייסאו פארקר, פרד וויסלי ועוד) בזמן שבראון עצמו לא ממש שר, אלא יותר מדרבן את חבורת הנגנים בקריאות עידוד, מלמולים רנדומלים וגניחות קלות. בערך בדקה החמישית ניתן לשמוע את בראון פונה ללהקה. "חבר'ה, עוד פעם אחת אני רוצה לתת למתופף קצת מהנשמה הפאנקית שיש לנו פה", אומר בראון, ונותן הנחיה פשוטה לסטבלפילד, "אתה לא צריך לעשות שום סולו, פשוט שמור על מה שיש לך. אל תשחרר את זה". ואז הוא ספר עד ארבע.

18 השניות שבאו אחר כך כבר עשו היסטוריה. המקצב הפשוט של המתופף הפאנקי בנוי בעיקרו על סינקופות – הטעמה מוזיקלית של פעימה שלא אמורה להיות מוטעמת. התרגיל הזה, שסטבלפילד למד לאלף עוד כילד אובססיבי לרעשים, הפך את הברייק הקטן לקטע מוזיקלי טעון להפליא. מצילות מרוססות, סנייר מעקצץ ותוף רגל מתעתע גרמו לסידור הקצב המורכב הזה להישמע חסר מאמץ – צמד המילים שלוכד את מהות הגרוב.

השיר עצמו, שהוקלט ב־1969, אמנם יצא כסינגל וזכה להצלחה מסוימת, אך לא נכנס לקאנון ההלהיטים של בראון בזמן אמת. דווקא במהלך האייטיז, כשהקריירה של בראון דעכה לעננת קוקאין ומעצרים, דור חדש גילה את המתופף הפאנקי והפך את הברייק לאגדה שהוא. די.ג'יים שניגנו במסיבות ההיפ הופ הראשונות חיפשו אצל סנדק הפאנק את המקצבים שיזיזו את הברייקדאנסרים, והמתופף הפאנקי זכה להיות אחד מאותם להיטי מסיבות. משם הדרך להפוך לסמפול נפוץ בראפ היתה כבר קצרה.

מכל האנשים שהוציאו להיטים שמבוססים על המקצב שיצר סטבלפילד, דווקא הוא לא ראה ממנו כמעט כסף. קלייב קיבל תשלום על עבודת האולפן שנתן, אבל השיר רשום על שם ג'יימס בראון והמזומנים זרמו אליו, או בטח לעורכי הדין שלו. דווקא המתופף לא קיבל אפילו קצת. למעשה, כשלפני כ-15 שנים חלה בסרטן, לקלייב לא היה מספיק כסף כדי לשלם את חשבונות בית החולים שלו, שהגיעו לסכום של 90 אלף דולר. מי שבסופו של דבר שילם את החשבון היה לא אחר מהמוזיקאי פרינס, שנתן לקלייב את הכסף למרות שלא הכיר אותו אישית. הוא פשוט העריץ את המתופף האגדי.

אתם מכירים את הצליל של סטבלפילד. מכירים אותו משירים של פאבליק אנמי וד"ר דרה ועד שירים של ג'ניפר לופז וג'ורג' מייקל. מכירים אותו מואט, מכירים אותו מואץ ומכירים אותו מעוות עד שהוא אפילו לא הצליח להכיר אותו. אבל הוא שם, הפך לאחד מהאלמנטים המסומפלים בהיסטוריה. קלייד סטבלפילד אמנם נשאר שם אנונימי לרוב עד יום מותו, אבל בכל הנוגע למורשת מוזיקלית, הוא כבר חקוק לכם באוזן.