הכל צפוי והרשות נתונה

ב־2011 העניינים לא יכלו להיראות טוב יותר בשביל ג'ון גרנט. לאחר כמה שנים שבהן התרכז בעיקר בלהסניף כמויות מוגזמות של קוק, לגמוע כמה שיותר אלכוהול ולנסות להתאבד, הצליח הסינגר־סונגרייטר האמריקאי, לשעבר הסולן של The Czars, להיגמל מהשדים שלו, לעזוב את ניו יורק ולהוציא אלבום סולו ראשון שסומן כהבטחה גדולה. המבקרים שיבחו את "Queen of Denmark" מקיר לקיר ומגזין המוזיקה "מוג'ו" אף הכתיר אותו כאלבום השנה של 2010, ולרגע היה נדמה שגרנט הצליח לגאול את עצמו מהגורל העגום שהמתין לו מעבר לפינה. אלא שאז הגיעה הודעת ה־SMSשמוטטה את הכל. "הייתי בברלין, בדיוק קניתי נעליים, ואז קיבלתי טקסט מבחור ששכבתי איתו", נזכר גרנט ממקום מושבו הנוכחי ברייקיוויק, איסלנד. "הוא אמר שיש לו חדשות רעות בשבילי ושאני צריך להיבדק. באותו יום נסעתי לשבדיה וכשהגעתי לשם הלכתי ישר לרופא. אתה יכול לתאר לעצמך איך הרגשתי".

על הסטטוס שלו כנשא HIV בחר גרנט להכריז מעל הבמה בפסטיבל מלטדאון בלונדון בשנה שעברה, בזמן הופעה משותפת עם הרקולס אנד לאב אפייר, מול קהל שלא ידע אם למחוא כפיים או לבכות, ובסוף עשה את שניהם. "במוזיקה שלי אני תמיד מדבר על עצמי ובדיוק התכוננתי לשיר שיר שעוסק בנושא הזה, ככה שזה הרגיש לי כמו התזמון הנכון", הוא מסביר את הבחירה שלו. "היה בי חלק שהרגיש שאסור לי ושאני לא אמור ושזה לא בסדר לדבר על זה, ודווקא בגלל זה החלטתי כן ללכת על זה. לא רציתי להיכנע לקול הזה בתוכי שאמר לי שאני צריך להתבייש, ואני חושב שזאת הייתה ההחלטה הנכונה כי יצא לי לפגוש בזכותה הרבה אנשים אחרים שנמצאים במצב דומה לשלי ואני יכול לדבר איתם כשיש לי ימים קשים".

גרנט יכול היה לנצל את הדיאגנוזה שלו כתירוץ ליפול בחזרה לבור ההתמכרויות שממנו יצא בשן ובעין, אבל במקום זה הוא החליט להמשיך להתמקד בעשייה המוזיקלית והוציא השנה את "Pale Green Ghosts", כנראה האלבום הכי טוב שלו עד כה, וגם כזה שמסמן תפנית חדה עבורו מבחינה סגנונית. אם עד כה מעריציו של גרנט התרגלו לקבל ממנו בלדות פולק־רוק עדינות שמזכירות קצת את לאונרד כהן בגרסת האינדי הנרקומנית, באלבום החדש הפסנתר של גרנט מפנה את מקומו, לפחות במרבית הזמן, לטובת סינתסייזרים ומכונות תופים, באדיבות ביגי ויירה מההרכב האלקטרוני האיסלנדי גאס גאס. קול הבריטון המזוהה עם גרנט והליריקה האינטרוספקטיבית המעונה נותרו כפי שהיו, רק שהפעם הם רכובים על בייסליינים אנלוגיים שמנים וקודרים שמעלים באוב להקות EBM ואלקטרו מהאייטיז, לצד השפעות אחרות מאמנים כמו ברוס ספרינגסטין ובק. "המוזיקה הזאת תמיד הייתה עמוק בתוך הלב שלי, זה מה שהייתי שומע כנער", מסביר גרנט את הפנייה לנתיב האייטיזי. "תמיד רציתי לחקור את האזורים האלה כי גדלתי על להקות כמו Yello, קברט וולטייר ויוריתמיקס. פשוט חיכיתי לרגע הנכון לעשות את זה בעצמי ולא הגעתי לשם עד עכשיו".

בבריטניה, כצפוי, החיבור הזה בין כתיבת שירים רגישה ואישית לבין הפקת סינת'־פופ עדכנית ומהודקת פעל כמו קסם, עד כדי כך שהאלבום הגיע למקום ה־16 במצעד המכירות. לאחרונה היה גרנט אפילו מועמד לפרס ה־Q היוקרתי בקטגוריית אמן הסולו הטוב ביותר לצד לא פחות מאשר דיוויד בואי, ואפילו ששניהם בסוף הפסידו באופן תמוה לזמרת אלי גולדינג, זה עדיין הישג לא רע ליוצר שעד לפני שלוש שנים היה בשוליים של השוליים. "זה היה מדהים, זה משהו שאתה לא ממש מצליח לתפוס גם כשזה קורה", הוא אומר. "פגשתי את הפט שופ בויז, את ברט אנדרסון מסווייד, את כריסי היינד מהפריטנדרס, שהיא אדירה בעיניי. מאוד נהניתי, אפילו שבסוף לא זכיתי בכלום".

היום, כשאתה מוזמן לכל הטקסים האלה ומסתחבק עם הפט שופ בויז, אתה עדיין מרגיש כמו אאוטסיידר בתעשיית המוזיקה?

"אני חושב שהתחושה הזאת של האאוטסיידר כבר לא תרפה ממני. במובן מסוים אני כן חלק מתעשיית המוזיקה, אבל אולי אני לא נותן לעצמי להרגיש כאילו אני חלק ממשהו, אני לא ממש יודע. תמיד הרגשתי כמו אאוטסיידר. אני חושב שזה קשור לאיך שגדלתי, לעובדה שהייתי צריך להתמודד עם ההומוסקסואליות שלי ולא יכולתי לשתף אף אחד במחשבות האלה כי זה לא ממש התאים למקום ולתקופה. ההרגשה הזאת שאתה לא שייך תמיד נשארת ברקע, גם כשאתה מתגבר עליה".

ההרגשה הזאת היא גם זו שדחפה אותך להתמכר לסמים?

"כן, לגמרי. היה לי קשה מאוד להיות עצמי והייתי שרוי כל הזמן בדיכאון ובחרדה. האלכוהול והקוקאין גרמו לי להרגיש בנוח לתקופה, עד שזה יצא מכלל שליטה. כיום כבר יותר קל לי לסמוך על אנשים, אבל זה מסע שאני מרגיש שיש לי עוד דרך ארוכה לעבור בו".

איך העובדה שאובחנת כנשא השפיעה על המסע הזה שלך?

"זה היה עוד לקח קשה שהייתי צריך ללמוד. באותה תקופה הייתי משתמש בסקס באותה צורה שהייתי משתמש בסמים ובאלכוהול – כבריחה, וזה אילץ אותי להתמודד עם זה, שזה דבר שנמנעתי ממנו במשך הרבה זמן כי הייתי כבר עייף מלהיגמל, ולא רציתי להתעמת עם המחשבה שאני בעצם מכור פחות או יותר להכל. אבל בסופו של דבר זה טוב להיישיר מבט לדברים האלה, כי אז אתה יכול להשלים איתם ולהמשיך הלאה".

מה הוביל אותך לשתף פעולה עם שינייד אוקונור באלבום האחרון שלך? זה קרה בעקבות הקאבר שהיא עשתה ל"Queen of Denmark"?

"כן, זה בדיוק מה שקרה. היא עשתה קאבר לשיר שלי ואז יצרתי איתה קשר ואמרתי לה שזה ריגש אותי. התחלנו להתכתב במיילים והפכנו לחברים. בפעם הבאה שנסעתי לדבלין הסתובבנו יחד והיתה בינינו כימיה טובה, אז הצעתי לה לעשות קולות רקע באלבום החדש והיא הסכימה. זה היה מדהים לעבוד איתה".

אז אני מניח שזה מיותר לשאול באיזה צד היית בריב המתוקשר שהיה לה לאחרונה עם מיילי סיירוס.

"אני חושב שזה מצחיק, אבל אני גם מבין למה היא אמרה את מה שהיא אמרה, ולמה היא החליטה לעשות את זה במכתב פתוח. אני לא מופתע מהתגובה המשתלחת של מיילי ואז מהאיום של שינייד בתביעת דיבה. אני מניח שזה מה שקורה כשאנשים אומרים מה הם באמת חושבים, אתה יודע?".

זאת תהיה הפעם הראשונה שלך בישראל?

"כן, ומיותר לציין שאני מאוד מתרגש ושמח שיוצא לי לבוא לשם עם כל הלהקה. שמעתי כל מיני דברים – שמסוכן, שלא כדאי לי, ואז אנשים אחרים שאומרים לי שזה הכל בולשיט. אני יודע שיש קהילה הומוסקסואלית גדולה בתל אביב ושיש הרבה סובלנות כלפיה, ואני חושב שהגברים שם הם מהיפים בעולם, שזה משהו שאני חייב להודות שקצת מפחיד אותי".

כשאתה מסתכל אחורה על כל החרא שעברת, יש בך חרטה?

"לא, אני מרגיש שלם עם הכל. אני חושב שזה עצוב אבל אני שמח שיצאתי בצד השני ושאני עדיין יכול להעריך את הדברים הקטנים בחיים ולעשות מוזיקה. אני מרגיש אסיר תודה על זה שאני עושה את מה שאני עושה, ושאני יכול לקום בבוקר וליהנות מכוס קפה בלי שיהיו לי דחפים אובדניים אחרי לילה של קוק. לפעמים זה גם קשה יותר כי אתה מרגיש הכל, אתה לא יכול לברוח. אתה חייב להתעמת עם כל מה שקורה סביבך וזה יכול להיות מעייף, אבל בסך הכל אני חושב שזה דבר טוב".