העולם ידע שאר. קלי מסוכן כבר בניינטיז. למה המשיכו לעבוד איתו?

ג'ייסון דנינו הולט צפה ב"לשרוד את אר. קלי" וזיהה בה את השלב הבא של מי טו. הגיע הזמן לדבר על ההדחקה שמאפשרת לפוגעים להישאר בסביבה

אר. קלי בניו יורק, 2015 (צילום: אל בלו/Getty Images)
אר. קלי בניו יורק, 2015 (צילום: אל בלו/Getty Images)

סדרת הדוקו "לשרוד את אר. קלי" היא רצף עדויות של נשים שפעם היו צעירות מאוד ונוצלו באופן מחריד על ידי זמר מפורסם ורב השפעה. בחמש דקות הראשונות צופים במשפט שנערך לו בשנות ה־90, שכבר חשף את הכל לכולם. כלומר, מן ההתחלה ניכרת המודעות העצמית לנושא ההדחקה. העולם המשיך לצרוך את המוזיקה שלו בלי להתבלבל. הגיע הזמן לדבר על זה.

השאלה הנשאלת בסדרה היא מה עושים עם זה שידענו וסביבנו כולם ידעו גם, אבל ההתעללות נמשכה והקורבנות המשיכו להיאסף? מדובר בנקודה שמסמנת את אחד השלבים החדשים בעידן מי טו. ליידי גאגא, שהקליטה איתו דואט בשנת 2013, יצאה בהצהרה פומבית שהיא מוחקת את השיר מכל הפלטפורמות ומכה על חטא. מדובר, בהקשר זה, בהצהרה לא פחות ממהפכנית: ליידי גאגא אומרת למעשה שדווקא מתוך הידיעה היא התקרבה לאש הזאת. כשורדת תקיפה מינית זו הייתה פעולה של שנאה עצמית, של שחזור, של התנהגות טראומתית שעוד לא מטופלת ופשוט מתנהגת לה.

נראה שהשלב הבא בשיח נוגע לאיך, מתוך האשמה, מתמודדים עם ההתנהגות הפוסט טראומתית הקולקטיבית. עיבוד דומה לזה שגאגא עשתה בעצמה. זה מלוכלך, זה כואב, אבל זה הכרחי. כי אחרי הווידוי, אחרי חשיפת האמת, אחרי הצעידה קדימה והאמירה ״מי טו״ – יש מטען רגשי שצריך לעשות איתו משהו, וכן – זה קשור גם אלינו. אולי יום אחת נשמע את קולן האמיץ של הנוסעות באותו פותמוביל, לאותה דירה, לאותו אבא של.

מעניין מתי במדינת ישראל יוכלו לעבד איתן את הטראומה במקום להעניק לזמר עוד ועוד ועוד פרסים, עוד ועוד זמן במה. מתי נעבד ביחד את הפוסט טראומה הקולקטיבית ונבקיע את קשר השתיקה?