הרולינג סטונז בישראל: קצת מקרטעים אבל עדיין מלאי תשוקה

אחרי יותר מחמישים שנות פעילות (ולפחות שלושים מתוכן כאגדות חיות), מידת הסיפוק מהופעה של הרולינג הסטונז היא מבחינות רבות עניין של בחירה. הרי חייבים להודות שהסולואים של קית' ריצ'ארדס הם כבר לא בדיוק מה שהיו, מיק ג'אגר נעזר יותר ויותר בזמרי הליווי כדי לא לאבד את המלודיה ובכלל, קשה למצוא במופע הזה זכר לאותה להקה סקסית וחתרנית שרצתה לעשות הרבה יותר מלהחזיק לך את היד. הלהקה ההיא הפכה כבר מזמן למוסד וכמה משיריה המזוהמים ביותר דהו להמנונים. אין שום דבר סקסי במוסד ואין שום דבר חתרני בהמנון. אז לא, לא מדובר כאן בספקטקל הפופ המהוקצע של ג'סטין טימברלייק שהונדס לכיבוש קהל בלי לקחת שבויים. במקרה של הסטונז אתם חייבים לבחור לצמצם עיניים, להתעלם מסימני הגיל ולהתאהב מחדש.

מכל חבורות הנערים הלבנבנות שביצעו את זממן בבלוז בשנות ה-60', אף אחת לא שומרת לו אמונים כמו הרולינג הסטונז, ובדיוק כמו בי בי קינג או ג'ון לי הוקר גם הם מתכוונים להמשיך לעלות לבמה עם השירים האלה גם אם יזדקקו יום אחד לעובד סיעודי שיגלגל אותם אליה. אז הנה הם עולים שוב וממשיכים לתחזק את המורשת עם הביצוע הפותח המיליון שלהם ל– "Start Me Up" והצופה הציני יהיה חייב לתהות איך לא נמאס להם להמשיך לבצע את השיר הזה כמעט בכל הופעה במשך עשורים, והאם נותרה תשוקה אמיתית בתאגיד הזה שנקרא הרולינג סטונז. התשובה, לפחות על סמך הערב הזה, היא 'כן' מהדהד. נראה שהסטונז נהנים מכל רגע ויותר מזה, הם עושים כל שביכולתם כדי להפוך את החדווה הזאת למדבקת. אולי זה מקרה, אבל הם לא שוכחים להכניס לסטליסט את "Angie" ו"Paint It Black" שפופולריים במיוחד בקרב הקהל הישראלי, ונדמה שמיק ג'אגר שינן יותר עברית מכל כוכב בינלאומי שאי פעם ביקר כאן. מ"חג שבועות שמח, ישראל" ועד "קנית את הנעליים בשוק?" שהוא זורק בחיוך לרוני ווד. כשג'אגר שואל את הקהל אם "HAKOL SABABA?" אתה יכול להישבע שבאמת אכפת לו.

אחרי רצף להיטים מרשים להרמת האווירה, ריצ'ארדס מספק לג'אגר הפוגה עם שני שירי הסולו שלו "You Got The Silver" ו"Can’t Be Seen". בחירות מצויינות, אבל כנראה שביצוע חי ל-"Before They Make Me Run" ישאר בגדר משאלה לפעם הבאה. מיק טיילור, הגיטריסט שניגן עם הסטונז בשיאם האמנותי בין 1969 ל-1974, עולה לבמה כדי להמשיך את האווירה הבלוזית ומוביל ביצוע ארוך ומספק במיוחד ל-"Midnight Rambler" אשר אינו מותיר ספק שמדובר בגיטריסט הטוב ביותר שהלהקה ידעה.

אם עד עתה עוד לא הורגש המשקל ההיסטורי של ההופעה הזאת, מגיע רצף הקלאסיקות האימתני שמסיים את הערב ומזכיר שמדובר בחבורת נפילים. "Sympathy For The Devil", "Brown Sugar", "You Can't Always Get What You Want", "Satisfaction". בום, בום, בום, בום. בשלב הזה ג'אגר כבר לא מחזיק חמישים אלף צופים בכף היד, הוא מסובב אותם על האצבע. אי אפשר לא לעמוד פעור פה בידיעה שמדובר בקצה הקרחון (או הר הגעש במקרה הזה) של מה שהם יכלו לבצע כאן, שהאנשים שם על הבמה עיצבו תרבות בזמן אמת ושגם אם מדובר ברביעיית נגנים מעט מקרטעת בעשור השמיני לחייהם שמתמחרת כרטיסים להופעות על פי משקלם בזהב, אתה עדיין חוזה כרגע בגדולה.

ההופעה ההיסטורית הזו הלילה בפארק הירקון הייתה במקרה הרע רצף ביצועים מעט רופף ופונקציונלי לכמה מהסטנדרטים הבלתי המעורערים של הז'אנר ובמקרה הטוב אחד ממופעי הרוק'נ'רול הסוחפים והמחשמלים ביותר שנצפו במחוזותינו. עניין של בחירה.