השחור החדש
קניה ווסט הוא איש של סתירות: גנגסטה ופאשניסטה, גאון ודביל, הומופוב ונאור, רודף פרסום אובססיבי שרק רוצה לעשות אמנות. האלבום החדש שלו, "Yeezus", הוא תחנה נוספת בהפיכתו מאויב הציבור ליוצר הכי חשוב באמריקה
לא ברור איך למישהו בעולם נשאר עדיין כוח לקניה ווסט, ובכל זאת אנחנו מבקשים בכל פעם עוד. מאז 2004, עת הגיח "The College Dropout" בתנופה אדירה, כל אלבום שמוציא ווסט מלּווה במפץ יחצני רועש שמאיים להאפיל על היצירה שלו.
אף שאין הוא שונה בכך מאמני פופ אחרים, אצל ווסט הריטואל התקשורתי מלווה תדיר באנחת "נו, מה הפעם?" ושוחק את היכולת של הקהל לקבל אותו כמו שהוא. למרות זאת, בניגוד למתחריו, ווסט מצליח בכל פעם מחדש להשתיק את הרוחות. לא בזכות מזגו הטוב או הכריזמה שלו, כי אם בזכות העמידה במילה של עצמו, מופרזת ככל שתהיה. כי כמה שווסט מניאק, יש לו חוש צדק מפותח; כמה שהוא יהיר, הוא מלא בכישרון; כמה שהוא טמבל, ככה הוא חכם.
יציאת האלבום שלו, "Yeezus", אינה שונה בהקשר הזה. היא מגיעה לאחר עיסוק מופרז בזוגיות הביזארית שלו עם תאגיד הריאליטי קים קרדשיאן; היא תוזמנה עם לידת בתו הבכורה, נורת' ווסט, ששמה הוא עדות לחוש ההומור המעוות של אביה; והיא לוותה בראיון עומק נדיר ב"ניו יורק טיימס", שעמוס בציטוטים שיפוצצו לכם את המוח ("אם מייקל ג'ורדן יכול לצעוק על השופטים, אני כמייקל ג'ורדן של המוזיקה יכול להגיד שזה לא בסדר", על אי זכייתו באלבום השנה בטקס פרסי הגראמי). איך יכול להיות שיש מישהו שהוא כל כך טיפש וכל כך גאון בו זמנית? איך אדם נטול כל מודעות עצמית שחי באשליה שהוא אלוהים, מצליח ליצור באופן מודע כל כך?
היכולת של קניה ווסט להלך בווירטואוזיות על הקו הדק שבין שואו לתוכן, הנוסחה החמקמקה שאמני היפ הופ שואפים אליה מאז ומתמיד היא בגדר נס. לורן היל ניסחה את החמקמקות הזאת ב־"Zealots" של הפוג'יז כשכתבה: "ואפילו אחרי כל ההיגיון והתיאוריה שלי, אני מוסיפה איזה 'בן זונה' כדי שניגרז בורים יוכלו לשמוע אותי". הרעיון והמסר, חכמים וחשובים ככל שיהיו, לא תמיד מצליחים להתקיים לאורך זמן בלי הפרובוקציה והגימיק שעוטפים אותם, ונדמה שווסט מצליח להלחים את שניהם בכל פעם מחדש. כך למשל תמצאו אותו בטקס הגראמי, שודד את הרגע לטיילור סוויפט הענוגה רק כי חרה לו שביונסה לא זכתה בתואר "קליפ השנה"; או במשדר התרמה לנפגעי ההוריקן קתרינה, מביך את הנשיא דאז ג'ורג' בוש במשפט הזכור "ג'ורג' בוש לא אוהב שחורים". באותה נשימה תוכלו גם לצפות בו ב"סאטרדיי נייט לייב", מפגיז בווידיאו ארט מסוגנן כרקע למניפסט טעון גזעית ומלא חשיבות.
ווסט, דמות קיצונית ככל שנדמה שהוא, הוא אקרובט של יין ויאנג, של שחור ולבן. זו גם הסיבה שב־2011, אחרי תקופה של הטחות ומכות מצד התקשורת, הוא חבר לג'יי.זי – קונצנזוס בקרב אמריקה הלבנה והשחורה – וביחד הם יצרו את "Watch The Throne". אותו חיבור עם ג'יגה, שנדמה כאקט מפואר של המלכת יורש על ידי המלך המכהן, מגלם אף הוא בתוכו את אותו המתח שלורן היל מדברת עליו: מצד אחד ברית ענקים משווקת לעילא, ומצד אחר תחנה אחת לפני אחרונה בדרכו של ווסט להפוך לרב־אמן ייחודי, מהדוברים החשובים ביותר עבור הגבר השחור החדש באמריקה.
כאייקון שחור ג'יי זי מייצג יותר מכל את האיש ששיחק את המשחק. זה שסחר בסמים ופרש בדיוק בזמן כדי להוכיח לעולם שהוא לא ייפול לסטריאוטיפ הבנאלי. בניגוד למלך שישב על הכס לפניו, נוטוריוס ב.י.ג, הוא לא מצא את מותו בדרך שכולם ניבאו לו, והמילים על זכוכיות מנופצות על המדרכה בשיכוני מרסי בברוקלין התחלפו בפזמון על דירת הפאר במנהטן, בשכנות לרוברט דה נירו ובזוגיות מתוקשרת וממלכתית עם ביונסה. לעומתו קניה ווסט, שתרם את חלקו כמפיק לעושר של ג'יי.זי, משחק תפקיד כפול: חנוט בחליפות לואי ויטון שמקרינות הצלחה שמתוכן מסתער איש ספר רהוט להפליא שאומר בפנים את מה שהעולם צריך לשמוע. רק שמדי פעם, כמו לורן היל, הוא חייב להוסיף איזה 'בן זונה', כדי לשמור את זה אמיתי.
ווסט הוא אנומליה. הוא יכול לפלוט מהפה ביטוי הומופובי כמו "No Homo" אבל לקבל חיבוק מתעשייה שההומוסקסואליות דומיננטית בה כל כך, כמו תעשיית האופנה. שמו הפך להיות שם נרדף ליוהרה – תכונה הכרחית כמעט בתרבות ההיפ הופ שמקדשת את הפאר ואת הביטחון העצמי – אך לעומת זאת, מסביר ווסט, "שמתי את עצמי בהרבה מקומות שאדם יהיר לא יכול לשים את עצמו. מה יהיר בללבוש חצאית סקוטית?", הוא תמה. והוא צודק. בתקופות אחרות שבמהלכן קהילת ההיפ הופ התאפיינה בהומופוביה, ראפר שחור בחצאית יכול היה להיחשב כחילול קודש.
הוא לא הראפר הראשון שיש לו סטייל עילאי – אנדרה 3000 היה שם לפניו – אבל הוא הראשון שאפשר לקרוא לו בלב שלם פאשניסטה. עד כדי כך, שהוא העניק השראה לגבר השחור החדש להפוך לכזה – ווסט סלל את הדרך גם עבור שחקני NBA כמו רג'ון רונדו ומאט בארנס, שיכולים להופיע ב"משטרת האופנה" של ג'ואן ריברס ולדבר על גזרות ועל בדים בלי חשש. החיבה של ווסט למותגי אופנה לא נשארה בגדר שופוני בלבד, אלא העמיקה עד להתמחות בלואי ויטון ובדיור. ב־2011 הוא אף הציג את הליין שלו DW Kanye West על שם אמו המנוחה, בשבוע האופנה בפריז. בין לבין הוא קורא על אמנות, מבקר תדירות בלובר ומרפרר לפלא האדריכלי לה קורבוזיה, כפי שעשה באותו ראיון ידוע לשמצה ב"ניו יורק טיימס".
לה קורבוזיה, על פי ווסט, השפיע בארכיטקטורה שלו על האלבום החדש שהוא היצירה המינימליסטית "Yeezus" – הלֵחם בין הכינוי של ווסט, Yeezy, לבין שמו של אחד, ישו. באופן מגוחך למדי, ההשוואה לישו או לאלוהים כבר לא מפתיעה אף אחד, אבל ההשוואה שווסט ערך בראיון המדובר בינו לבין איש חזון כמו סטיב ג'ובס הצליחה בכל זאת לשמוט לסתות. ובדיוק ברגע שבו נדמה שווסט לא יכול לפלוט אמירה מגלומנית יותר, הוא ממשיך לדבר ולהשוות את עצמו גם להנרי פורד ולוולט דיסני. אפילו את שמו של מעצב האופנה האוונגרדי ריק אוונס הוא זרק כרפרור לעצמו והוכיח, לצד העובדה שאין גבול ללשלשת המילולית שיוצאת לו מהפה, שהוא גם מבין בדיוק על מה הוא מדבר כשהוא מדבר על אופנה. הוא לא מתהדר בג'וצ'י, בוורסאצ'ה ובפראדה כמו חבריו למקצוע שמדגמנים את ראשי התיבות של דולצ'ה וגבאנה באותיות זהב מוגדלות ומנציחים את סטריאוטיפ הכסף החדש שדבק בהיפ הופ. הוא מדבר על אוונס, מעצב של מעצבים ושם שמעיד על ידע מעמיק יותר בתחום.
לומד מריק רובין
קניה ווסט פועל בכל יום בחייו להגשמת החזון שלו כאמן רב־תחומי, והוא חובר לגדולים ביותר בכל תחום ולומד את המלאכה בענווה שאינה מאפיינת את התדמית שלו: מהמעצבים שמאחורי לואי ויטון בקולקציית הסניקרז שלו; מהאמן היפני טקאשי מורקמי בעבודה על האלבום "Graduation"; מאמן הווידיאו מרקו ברמבילה בקליפ המרהיב ל־"Power"; וכעת, עם "Yeezus" הוא פנה לעצת מפיק העל ריק רובין – האיש שהמציא את הביסטי בויז, ברא מחדש את ג'וני קאש והביא את רד הוט צ'ילי פפרז למעמד אצטדיוני.
ווסט מתייחס לרובין בראיון ל"ניו יורק טיימס" ומספר כיצד פנה אל המינימליסט מספר אחת כדי ללמוד להפשיט את עצמו מכל הרעש המיותר. התוצאה של מערך השיעורים הללו היא אלבום חכם, מתוחכם ובכלל לא קל לבליעה. ב־"Yeezus" ווסט מגיע לשלמות עם עצמו ועם מערכת היחסים המורכבת שלו בין קניה השטותניק, זה שיכול לכתוב משפטים כמו "בלי חזיית ספורט, בואי נשאיר את זה קופץ" ("On Site") או "פרוות מלחמת הכוכבים, אני מדגמן את צ'ובקה" ("Guilt Trip"); לבין ווסט הרציני שכותב שורות חשובות כמו זו ב־"New Slaves": "אתם רואים, זו גזענות כלפי ניגרז מרּוששים שאומרת 'אל תיגע בשום דבר בחנות'/ וזאת גזענות כלפי ניגרז עשירים שאומרת 'כנס בבקשה, קנה עוד'". ב־"Black Skinhead" הוא אומר את הדברים בצורה מפורשת הרבה יותר על רקע ביט תופים מינימליסטי שמדגיש כל מילה: "הם רואים גבר שחור עם אישה לבנה בקומה העליונה, (אז) הם קמים להרוג את קינג קונג".
אפילו כשקניה ווסט כותב את המילים שלו מדירה יוקרתית בלב פריז, אפילו שהוא מגרד את השחקים עם משרד פינתי בלב מנהטן, קניה מרגיש כמו המפלצת שכולם מפחדים ממנה. כמו קינג קונג גם קניה בסך הכל רוצה חיבוק ממסדי, אבל כמו קינג קונג הוא ממהר לתקוף כשמאיימים עליו. גם כשנדמה שווסט מטנף לשם הלכלוך עם משפט כמו "אני מעדיף להיות זין מלבלוע", הוא מצליח להפוך מטפורה שחוקה להסבר קצר וקולע על הסיבה שבגללה הוא בוחר להיות מניאק. את ההתנצלות שלו בפני טיילור סוויפט, למשל, הוא לוקח במהלך הראיון בחזרה, ובמקומה הוא מעניק לה ולנו "התנצלות במסווה" כפי שהוא קורא לה. התנצלות שהוא מעדיף להעביר דרך המוזיקה שלו. "תנו לי להראות לכם מה אני יכול לעשות ובבקשה קבלו אותי בחזרה", הוא מבקש. לא סליחה ומחילה – יצירה. למעשה הקבלה והדחייה שלו בו זמנית היא בעצמה המהות שווסט מנסה להעביר במילים שלו, והניגודיות התמידית הזאת היא מצרך חובה כמעט עבור הגבר השחור החדש באמריקה. "ניו ווייב שחור" כפי שווסט מכנה את הז'אנר. לגבר הזה מותר גם לצאת מהארון כפי שעשה באומץ פרנק אושן או לככב בסדרת בנות היפסטרית מבית HBO כפי שעשה קיד קאדי – שני האחרונים מייצגים קולות בולטים בז'אנר, שספק אם היו נשמעים אלמלא ווסט תרם את חלקו ללגיטימציה של הקול החדש. אלמלא ישב על התפר שבין מהות לחיצוניות ואפשר לשני הצדדים להתקיים באדם אחד.
קניה ווסט פועל מאז ששמענו עליו לראשונה כשמעל ראשו מרחפים מגלומניה, נרקיסיזם ושיגעון גדלות, ומאחוריו נושבת רוח גבית של כישרון עצום, של חדשנות ושל אומץ שלא נותר אלא להעריך. בכל פעם שבאים לשנוא אותו אפשר גם להתאהב בו בחוסר היגיון. אפשר להקשיב לו וללמוד ממנו ולהעריץ את האופן שבו הוא לומד מאחרים, ואז להוסיף איזה "בן זונה" כדי לשמור את זה אמיתי.