ראיון עם בן בלאקוול, הדבר הלוהט הבא בעולם הראפ

"אתה לא נראה לי כמו חובב היפ הופ", אמר לי בן בלאקוול כשהתיישבנו לדבר בבית קפה בתחנה המרכזית בבאר שבע, נקודת האמצע הצחיחה שבין תל אביב לביתו בערד. זו לא הפעם הראשונה שהתחת הלבנבן שלי שומע את המשפט הזה ולרוב הוא מגיע ממי שנראה, מתלבש והולך כ"חובב היפ הופ". בלאקוול, למשל, מצויד בג'ינס שחור, בנעלי אייר ג'ורדן, בראש קלוע צמות ובטבעת אריה שעיצב אחיו, שמשלימה את המראה. גם העובדה שהוא אחד מבני קהילת העבריים לא מזיקה ללוק הכללי שמותיר על הסביבה מקסימום דאווין.

אבל בלאקוול (או בשמו המקורי, בן שחר בן ישראל) הוא הדבר האמיתי. המראה שלו אמנם יכול להטעות, אבל הוא בהחלט נטול פוזה. מדובר בראפר מוכשר בצורה בלתי רגילה, עם סיפור חיים מעניין, גישה נדירה וכנות מוחלטת במוזיקה שלו. לא פחות חשוב מזה, הבחור פשוט משפריץ סטאר קוואלטי. הקהילה החזקה שמאחוריו מורכבת מחובבי מוזיקה שחורה שקלטו את הפוטנציאל מגובים בחבריו למשפחת העבריים המגובשת. עם מאות אלפי צפיות ביוטיוב, במיוחד ללהיט הטרי שלו "לבד במכונית שלי", צומח פה כוכב היפ הופ שאשכרה יש לו סיכוי להצליח מחוץ לגבולות הלבנט.

בלאקוול, בן 21, נולד בטבריה לבני זוג מקהילת העבריים, אבל את רוב נעוריו העביר בבית סבו וסבתו בערד, שם גדל ולמד כדי להיות קרוב למרכז הקהילה שבדרום. הוא חונך על ערכי הקבוצה הדתית הקטנה שמנהלת אורח חיים המבוסס על פרשנותה לחוקי התורה. בין היתר הם מתקיימים על דיאטה טבעונית, צמים בשבתות ומציינים רק את החגים שכתובים בתורה. "אני בהחלט חלק מהקהילה", אומר בן. "אני מייצג אותם עד הסוף, גם בקליפים. כולל בטבעונות, בשמירת החגים, בשבתות ובכל".

זו קהילה עם כישרון מוזיקלי ענקי, אבל נדמה שלא יודעים את זה יותר מדי מחוץ לה.

"מאז שהייתי ילד יש לנו את הלהקות שלנו, אבל הם מעדיפים לעשות משכורת עם הכישרון שלהם. לנסוע לתל אביב או לאילת ולשיר שירים של מפורסמים. יש להם הכל, אבל זה מה שהם מעדיפים לעשות. מי יכול להצליח ככה? כבר הייתה וויטני יוסטון ואם את שרה רק וויטני, לאן כבר תגיעי? זה מה שמבדיל אותי מהם".

זה גם עניין של שפה.

"גבריאל בטלר (חבר להקת עדן – מ"ש) היה הראשון שפרץ מהקהילה שלנו ושר בעברית. כשהייתי צעיר הסתכלתי סביבי, על האחים והאחיות שלי מארצות הברית, וחשבתי שאני רוצה להגיע לליגה הזאת מבחינה מוזיקלית. כשהציעו לי לכתוב שירים בעברית חשבתי שזה יישמע מצחיק. מה אני אגיד, 'יו יו'? זה לא אני. בשלב מסוים התבגרתי. לקח לי זמן, אבל הבנתי שיש מקום לראפ בעברית".

זו תקופה טובה לראפ בישראל. הז'אנר אמנם עוד לא התאושש מהתקופה שבה קרס לתוך עצמו לפני כמעט עשור, אז קמו כל מיני צללים של סאבלימינל שהצליחו להעתיק ממנו בעיקר את האטיטיוד ועשו בושות. יוצרים מוכשרים כמו נצ'י נצ' או חבורת ויקטור ג'קסון מתחילים לקבל את ההכרה המיינסטרימית שמגיעה להם ונדמה שהפוזה פינתה את מקומה לאותנטיות. בן עבר תהליך דומה. הוא ניקה מעצמו את הפוזה ונשאר, כחוקי הז'אנר, אמיתי. לא באופן הקלישאתי אלא במובן המלא של המילה. הוא ישיר, פתוח ולא מפחד לגשת לאזורים שראפרים בעלי פוזה נרתעים מהם. נכון להיום הוא עובד על שני פרויקטים מרכזיים, הראשון ייקרא "בן ישראל" ויהיה הפרויקט הראשון שלו בשפה העברית, והשני הוא אלבום שלם באנגלית. שניהם בעלי פוטנציאל ענקי להצליח גם בארץ וגם בחו"ל.

אתה חושב שהעובדה שאתה בא מקהילה ייחודית שכזו נותנת לך יתרון או שזה דווקא חיסרון?

 "יתרון, ברור. הדבר שהולך כרגע בכל העולם זה להיות שונה. אנשים נמשכים לשונה. אם יש עשרה אנשים בחדר, לא יתעניינו במי שמתלבש יותר טוב. מתעניינים בשונה. אין כמו הקהילה שלנו בעולם, יש את זה רק בארץ. יש לנו כישרון גדול, ואני רוצה להיות זה שיצליח ויפתח ליתר את הדלת".

די לסמים ולבנות בלי בגדים

בלאקוול יוצר מוזיקה זה שבע שנים, ושואב השראה מהתרבות האמריקאית שניכרת בעיבודים שלו, בסטיילינג ואפילו במבטא. אבל כמו כל ילד שיוצר שירים בחדר שלו, לוקח זמן עד שמתגבשים להם הזהות והסגנון האישיים. עבורו נקודת המפנה התרחשה בגיל 17 כשאביו ואחיו, מפיק מוזיקלי בעצמו, קיימו איתו שיחה בנושא הדרכים העקלקלות שבהן הוא צועד. השיחה הזאת הזיזה לו משהו בקופסה וגם שינתה את האופן שבו הוא כותב ושר.

"כשאתה ילד אתה עושה שטויות. כל מה שאסור – אתה תעשה. היה לנו שיעור מחשבים ויש אינטרנט במחשב אז היינו רואים הרבה דברים לא טובים שם במחשבים. היינו נכנסים, כותבים 50 סנט או DMX ורואים אותם עם האקדח והדוראג והפוזה ורצינו גם".

אבל זה עבר.

"כן, אבל רק כשהסתבכתי והבנתי שאחרי שהם מסיימים את הצילומים בקליפ ועוזבים, הבן אדם חוזר לאשתו ולילדים, לישיבות, לפגישות, לסידורים. הוא לא יוצא ועושה את מה שהוא גרם לנו לעשות". את השינוי התפיסתי הזה בלאקוול מבטא במוזיקה שלו. השירים שלו נוטים להיות אופטימיים ובעלי תוכן חיובי. הקליפים שלו, שאותם הוא מביים בעצמו, נראים מצוין ומשתמשים בשפה הוויזואלית שמוכרת לנו מהראפ האמריקאי, אבל מתחברים באופן הומוגני דווקא לרחובות ערד ולנופי המדבר היפים של הדרום. זה לא מרגיש מזויף, וזה חתיכת הישג כשמדובר בראפ בישראל.

"אין בקליפים שלי סמים, אלימות או בנות בלי בגדים. אני לא ככה. גם אם פעם הייתי שותה, מעשן ויותר מכך, היום אני רחוק מזה. אבל גם אם הייתי עושה את זה היום, לא הייתי מראה את זה בקליפים שלי. כי אני יודע שאם יש ילד שרואה את זה ויחקה את אותי, אני האשם".

 מפריע לך לשמוע ראפ של היום?

"אני לא שומע מה שמשמיעים במועדונים. פעם גם אני עשיתי מוזיקה כזו, אבל זה דופק את המוח. גם אם אתה לא קולט את זה, זה נשאר שם. אין בזה מסר ותוכן שיכולים להכיל נפש של בן אדם. יש מסיבה־בה־בה. ל־50 סנט, לג'יי.זי, לליל ויין ולכל אלה יש את הכוח לעזור לאנשים, כי מקשיבים להם. משלמים כסף כדי להקשיב להם. המאזינים משקיעים בך והם רוצים משהו בחזרה, אבל זה תלוי בך מה תיתן להם. העם הוא מי שעושה את האמן גדול, והוא רק הורס אותו. מקדמים בקבוקי וודקה, מעשנים וכל הילדים חושבים שזה קול. אבל זה הורס את הגוף. איך הוא עוזר להם? מה הוא מייצג? קח את ניקי מינאז'. מה היא נותנת לעולם, תחת גדול? כשהיא תהיה זקנה, מה היא תעשה עם התחת הזה? לאט לאט כשהעם יביא לי את הכוח הזה, אני אביא להם את מה שמגיע להם".

שלושה במחיר אחד

בדומה להרבה מוזיקאים צעירים ובייחוד כאלה שלא נושמים את האוויר הסמיך של תל אביב, בלאקוול חייב הרבה ליוטיוב. לפני כשנתיים הוא שחרר שיר תחת השם "Israel We Go Hard" שמהלל את הכבוד הכחול־לבן. השיר הציוני הזה בשפה האנגלית קנה לו קהל מפתיע שלאו דווקא הייתם מצפים ממנו להאזין להיפ הופ."בא איזה יהודי אורתודוקסי מניו יורק שהזמין אותי לעשות רק את השיר הזה ביום ההולדת ה־56 שלו. שיר אחד, 1,700 דולר, שני כרטיסים למחלקה ראשונה, נהג פרטי שלקח אותנו לאן שרצינו – כל זה בשביל שיר. פעם ראשונה שזה קורה לי. שרתי לו שלושה שירים כי הרגשתי רע עם המחיר".

הסיפור הזה ממחיש לא רק עד כמה עשירים יהודי אמריקה, אלא בעיקר את העובדה שלבלאקוול יש את הפוטנציאל לבצע קרוסאובר. כזה שיגשר בין הראפ המקומי לקהל המיינסטרים הישראלי שאוהב את המוזיקה שלו שחורה אבל מעקם פרצוף אם היא בעברית, או הקרוסאובר שרוב האמנים הישראלים חולמים עליו – אמריקה. יש לו את הכריזמה, יש לו את השפה ויש לו את המראה, אבל יותר חשוב – יש לו אפיל מסחרי ענקי.

אפשר להיווכח בכך בקליפ האחרון שהוציא לשיר "לבד במכונית שלי". מדובר בלהיט קיץ מושלם: ראפ לא מתחכם מדי, אבל גם לא מזלזל, פזמון דביק ומהנה וכמה בתים קלילים מספיק כדי להחזיק את הכל יחדיו. יש שם קמצוץ ג'י־פאנק, קצת דרייק והמון המון כיף. בדומה לבלאקוול עצמו, מה שנראה בהתחלה אולי כפוזה מתגלה מהר ככיסוי דק וקריספי לתוכן מוצלח. "עשיתי רישיון רק בגיל 20 והחלטתי לכתוב על זה שיר בשביל כל האנשים שעושים רישיון ומרגישים כמוני עכשיו. העליתי פוסט אחד בפייסבוק ופתאום זה התפשט כמו אש. יום אחרי היו לזה 5,000 צפיות".

 מישהו כמוך יכול להצליח בלי יוטיוב?

"זה יותר קשה, אבל אפשרי. גם אם לא היו יוטיוב ופייסבוק הייתי מגיע לזה. כשהייתי צעיר התנדבתי אצלנו בקהילה, יצאתי לבתים של אנשים וביקשתי תרומות. זה לימד אותי על אנשים. על התכונות שלהם, על ההתנהגות שלהם. אני קולט מהר. הייתי צריך לבקש מהם משהו כשהם לא מכירים אותי. להוציא מהם את ה"כן" ולא את ה"לא". זה תרם לי הרבה. הפחד מת אצלי מזמן. זה גם לימד אותי שכשאתה פונה לבן אדם, יש לו לב, נפש ומוח. כשאתה כותב מוזיקה, תכוון לאחת מהמטרות האלו".

מה אתה חושב על הראפ בישראל?

"יש מעט אמנים שעושים מוזיקה משמעותית, עם תוכן ומסר. בלעדיהם, וגם בלעדיי, זה יהיה כמו אמריקה ולא במובן טוב. יש המון חבר'ה לא מוכרים שטובים בהרבה מהמוכרים, אבל גם לסאבלימינל, אף שיש לו הרבה הייטרז בתעשייה, יש כמה שירים מעולים. אני אוהב גם דברים ישנים יותר, כמו וולקן".

זו דוגמה מעולה לבעיה של הראפ בישראל. וולקן היה ראפר מוכשר בצורה בלתי רגילה שפרש אחרי שהוציא אי.פי אחד כי זה לא תפס. זה יכול לקרות לך?

"לי? (צוחק ארוכות) בחיים לא. לא אוכל לחיות אם אפסיק, וכל מי שסביבי גם לא ייתן לי. זה שונה בשבילי. יש אנשים שזה התחביב שלהם, אבל בשבילי זו דרך חיים. כשאלוהים הרכיב את הלב שלי, הוא זרק פנימה הרבה מוזיקה".

מה השאיפות שלך?

"בסופו של דבר לא אכפת לי כמה אתפרסם, אני רק רוצה לייצג את עצמי ואת המדינה שלי. המשימה העיקרית שלי היא לקרב את האדם לאלוהים. לא דתית, אלא רגשית. זו השאיפה".

אבל יש לך יותר מה להגיד. אתה לא בדיוק גדלת בבית עשיר.

"נכון, אבל גדלתי עם כל מה שהייתי צריך. גדלתי עם אימא ואבא, עם חיוך על הפנים ועם קצת שטויות. לאנשים שגדלים עם כסף חסר משהו – הבנה של החיים. כשאתה עשיר ואתה בראש המערכת אז לא אכפת לך ממנה, כי אתה לא צריך כלום. אבל כשאתה בתחתית, אתה חווה את כל הדברים שלא בסדר במערכת. יש לך עכשיו הבנה".

אתה רוצה להגיע ל"למעלה" הזה?

"אני רוצה לבנות מערכת חדשה לחלוטין. זה כבר התחיל בקהילה שלי. הייתה שם נפילה וילדים עשו שטויות. גם אני עברתי את זה, אבל חזרתי. עם הידע שיש לי מהזמנים האלה אני ארים אותה למעלה".