ארקייד פייר איבדו את הדרך, טיילר דה קריאייטור התבגר
ארקייד פייר התמקדו באסתטיקה ושכחו מהשירים, טיילר דה קריאייטור ממוקד, קולע ועם פלואו מחודש והחדש של דף צ'ונקי מספר סיפור אחר. טור המוזיקה החדשה של שי סגל
ארקייד פייר – "Everything Now"
"Everything Now" הוא אלבום רע. לא "הם התמסחרו ועכשיו כיף לשנוא אותם" רע, אלא רע רע, בלי אפשרות לסובב את זה. כל טיעון שנאמר להגנת 13 השירים בו (שהם למעשה יותר כמו 10 שירים), התפוגג באווירה דחוסה של חיוורון, תוצאה עגומה של סדר עדיפויות קלוקל. הרעיון היה להחריף את הדיסקו-פ'אנק שנוצר ב"Reflektor", אלא שווין בטלר, רז'ין שסיין וחברי הלהקה התמקדו יותר מדי בערכים אסתטיים של סאונד ושכחו מכל השאר, כלומר שכחו את השירים. כך נוצר אלבום שטוח, רברבני ומרושל, שברובו לא מתקרב אפילו לשטחים המתים של קודמו.
הוויכוח הער שנוצר ברשת בין האוהבים (שיגנו בגופם אפילו על אלבום חלש) והשונאים (שיזכירו בכל הזדמנות את “Funeral”) הביא למן סינכרוניזציה אירונית בין המחנות: לא ככה דמיינו את ההתבגרות של ארקייד פייר, הלהקה שהוציאה שלושה אלבומי מופת (אחד וחצי אם אוספים רק את השירים הטובים מאוד). בהרכב מאוד מאופיין מוזיקלית, זה כמעט מתבקש לשמור על התכונות הדומיננטיות, על הבסיס, על היכולת לנפח כל סוג של רגש בלי לצאת מתרפסים ומעוררי רחמים – אלא שלקראת האלבום הרביעי, הלהקה עלתה על העגלה שהובילה לרחבות הלילה והכניסה אלמנטים אלקטרוניים שדחקו החוצה את הכלים החיים והתזמורות.
עכשיו זה כבר הקטע של ארקייד פייר – הם באו להרקיד. מטרה נעלה שהתגלתה כיומרה גדולה שהובילה לאלבום רזה, חסר סאבטקסט והרבה פעמים עם משפטים רפים כמו "את תהיי וונדי שלי, אני אהיה פיטר פן שלך". הכל אמנם עטוף בעשרות ערוצי סאונד שאמורים להסתיר את הדלות, אבל עם קצת דמיון וריכוז אפשר להרגיש אותה ממרחקים (במיוחד ב"Chemistry", "Infinite Content", "Good God Damn" ו"Peter Pan"). אין שם הרבה, חוץ מרפטטיביות, רעיונות בינוניים ושלושה שירים שמונעים התרסקות כואבת על הפרצוף (למרות הנוכחות של מפיקים כגון תומס באנגלטר, ג'ף בארו וסטיב מאקי).
זה מטופש להיתקע על הקודרות הממכרת של ארקייד פייר מ-2004 וזה עוד יותר מטופש לדרוש מלהקה לא להתפתח או להתאים את עצמה לתעשייה תובענית ומסכלת. בדרך כלל אלה שעושות את זה הופכות לצל חיוור של עצמן, בונות קריירה על מיתולוגיזציה במקרה הטוב. כדי לפעול בכבוד, להקות חייבות לקרוא תיגר על הזמן, על כל מה ששוחק ועל ההיצע, אבל ארקייד פייר של 2017 עוברת כמו חבורה של מוזיקאים נרקיסיסטיים עם קילומטרז' גבוה וחוש אסטרטגי; חכמה וערמומית מספיק כדי לבלוט, אך רחוקה שנות אור מהמפלט שהייתה לכל מי שסבל קצת יותר מדי מבדידות ופחד מכישלון.
שירים שכדאי לשמוע: "We Don't Deserve Love", "Signs of Life", "Everything Now".
טיילר דה קריאייטור -"Scum Fuck Flower Boy"
מסלול הקריירה של הראפר המודרני המצליח: אלבום ראשון ושני על כסף ובחורות -> אלבום שלישי ורביעי על מטריאליזם ובדידות. אפילו טיילר דה קרייאטור – אדם קפריזי, רגזן, ליצן, הורמונלי, חבר של כולם, חבר של אף אחד, פסיבי אגרסיבי – אפילו הוא מוציא אלבום רביעי מפוכח בשם "Scum Fuck Flower Boy". ועכשיו כשיש נהירה לתא הווידויים, צריך לספק את הסחורה ולהתנקות לעומק, להגיד הכל. זה מתחיל בדיסוננס שבין הכסף למהות ("כמה שרשראות אוכל לענוד לפני שאחשב עבד?"), עובר דרך בחירות מיניות ("נישקתי בחורים לבנים מאז 2004") וממשיך לריקנות ("אני בוהה בתקרה שלי, אין לי מושג לאן אני הולך"): טיילר מניח את כל הקלפים על השולחן ולא נשאר מאחור ברצף אלבומי ההיפ הופ החשופים שיצאו בחמש השנים האחרונות.
בעצם, מלבד כמה הבלחות מיזוגניות (שגם יתוקנו בעתיד כטרנד) בקושי אפשר להבחין שמדובר בילד המניאק מ-Odd Future. כמו האלבום הקודם, גם "Flower Boy" הרפתקני ומפוצץ אורחים (בין היתר פרנק אושן, ג'יידן סמית', A$AP רוקי, ליל ויין), אלא שהפעם טיילר הרבה יותר ממוקד וקולע, וכן, אפשר להגיד את זה, בוגר. בהתאמה, גם הסאונד השתכלל. הפלואו ג'אזי, חם, רך יותר מטכניקת הראפינג הרגילה שלו, עם הרבה מקום לאינסטרומנטים להוביל (השפעה מובהקת של אנדרסון פאאק).
זאת הפעם הראשונה שבה טיילר דה קרייאטור פינה מקום לטיילר גרגורי אוקונמה ויצא לטיול מחוץ לארון – ונראה שזה השתלם לו. בתקווה שלא תהיה רגרסיה באלבום הבא.
שירים שכדאי לשמוע: "Boredom", "Foreword", "Who Dat Boy", "I Ain't Got Time!", "911 / Mr. Lonely", "See You Again".
דף צ'ונקי, "Silence is Violence"
לא בטוח שהוצאת האי-פי החדש של דף צ'ונקי,"Silence is Violence", היא החלטה נכונה. מצד שני, שיזדיינו החלטות נכונות. כאן זה פאנק, לא ארקייד פייר. עדי ברוניצקי ותמי קמינסקי הקליטו עוד חמישה שירים וחצי ושחררו אותם בבנדקאמפ, אולי כדי להניח ולהמשיך לדבר הבא, אולי סתם כי בא להן. כך שמי שציפה לאלבום מהוקצע והפקה מלוטשת יותר מ"FARSH" שיצא ב-2016, יקבל דווקא ההקלטות ביתיות, אקוסטיות, דינמיות, קרובות מדי למיקרופון.
הסיפור של האי-פי החדש, חוץ מהסאונד הלו-פיי-י, עוסק יותר מהכל בשתי מוזיקאיות שרק במקרה נשבו בפאנק, אבל יכולות לבחור בכל כיוון מוזיקלי אחר אם ירצו (כדאי לשמוע את השיר שהוציאה ברוניצקי עם רד אקסס בהקשר הזה). היופי כאן מגיע בכמויות ובניואנסים, ובעיקר ב"Kosta Kaplan".
שירים שכדאי לשמוע: "Kosta Kaplan", "City Rat".