בלי מוס דף ודייב שאפל: מה טראמפ לא מבין במאבק שלו באיסלאם
חלק גדול מהתרבות האמריקאית בנוי על הקהילה המוסלמית, שהשורשים שלה מגיעים הרחק בהיסטוריה של ארה"ב. תופתעו לגלות שלא מדובר רק במוחמד עלי
החל מסוף השבוע האחרון, ארה"ב היא מדינה הרבה פחות ידידותית לערבים ולמוסלמים. עוד ב-2001 החלה ההידרדרות ביחסיה של ארה"ב עם הקהילה המוסלמית-אמריקאית, כמו גם עם המוסלמים הבאים בשעריה, אבל כעת, עם הצו החדש שעליו חתם טראמפ, שעוצר ל-3 חודשים את כניסתם של אנשים מאיראן, עיראק, סוריה, לוב, סודאן, תימן וסומליה, פרק חדש ורע נפתח ביחסים.
מה שהנשיא החדש טראמפ כנראה לא מבין, מלבד העובדה הפשוטה שארה"ב היא מדינה שכל האתוס שלה בנוי על מהגרים, זה שחלק גדול מהתרבות האמריקאית מבוסס על מוסלמים, גם מהגרים וגם אמריקאים שהתאסלמו. כל הספורט האמריקאי היה נראה אחרת בלי מוחמד עלי. ואיפה היה ה-NBA בלי כרים עבדול ג'באר, האקים אולאג'ואן ושאקיל אוניל?
ההיסטוריה המוסלמית המשמעותית בארה"ב מתחילה עם העבדות. על פי הערכות, 15%-30% מהעבדים שהובאו לארה"ב מאפריקה בין 1700-1800 היו מוסלמים, שצאצאיהם התערו בחיים האמריקאים לאחר מכן. במלחמת האזרחים האמריקאית לחמו כ-300 אזרחים מוסלמים. אנקדוטה נוספת בהיסטוריה של ארה"ב עם המוסלמים נוגעת להכרה בארה"ב כמדינה עצמאית: מרוקו הייתה מהראשונות להכיר בארה"ב, ב-1777.
במאתיים השנים האחרונות חלו תמורות משמעותיות בחיי המוסלמים בארה"ב, כשעיקרן התפתחות של קהילות מוסלמיות רבות בתוך ארה"ב והגירה של מוסלמים ממדינות ערביות, כמו גם מאיראן ופקיסטן. היום מהווים המוסלמים כ-1% מאוכלוסיית ארה"ב, או 3.3 מיליון אזרחים.
השמות מוחמד עלי וכרים עבדול ג'באר עולים מיד לראש בהקשר הזה, אבל אמריקאים מוסלמים מהווים חוליה חשובה בשרשרת התרבותית של העשורים האחרונים, לא רק בספורט, אלא גם במוזיקה, בקולנוע ובתחומים נוספים.
מהרשלה עלי, למשל, שמועמד השנה לאוסקר בקטגוריית שחקן המשנה על הופעתו בסרט "אור ירח", אמנם נולד נוצרי, אבל המיר את דתו לאיסלאם אחרי ביקור במסגד במהלך לימודיו. על הביקור הזה אמר לימים ש"הייתה לי שם תגובה חזקה מאוד, התפילה מהדהדת לך בכל הגוף, וממש בכיתי. שבוע אחר כך התעוררתי ואמרתי 'אני חייב ללכת שוב למסגד'. בקיצור, באותו יום התאסלמתי".
לא הרבה יודעים, כי הוא לא מרבה לדבר על זה, אבל השחקן והקומיקאי דייב שאפל המיר את דתו לאיסלאם ב-1998. בראיון למגזין "טיים" ב-2005 הוא אמר שהוא "בדרך כלל לא מדבר על הדת שלי בפומבי כי אני לא רוצה שאנשים יקשרו אותי ואת החסרונות שלי לדבר היפהפה הזה. ואני מאמין שזה יפהפה אם לומדים את זה כמו שצריך".
את הדרך ההפוכה עשה הקומיקאי עזיז אנסרי, שנולד להורים מוסלמים אבל הפך לאתאיסט בבגרותו. אולם, את הרגישות שלו לגזענות הוא כמובן לא איבד. לפני שנתיים, לאחר שהמיליארדר רופרט מרדוק צייץ בטוויטר ש"צריך לראות בכל המוסלמים אחראים לסרטן הג'יהאדיסטי" צייץ בתגובה אנסרי שצריך לראות במרדוק אחראי לכל הפדופיליה בעולם מכיוון שהוא קתולי, וביקש ממנו עצות לחיסול ארגוני טרור עבור הוריו בני ה-60.
לאחרונה הפכה ראנא עבד-אלחמיד לאחת מהדמויות הבולטות בקהילה המוסלמית האמריקאית. היא אחראית, בין היתר, לסדרת הצילומים Hijabis of New York, ספין-אוף על העמוד המצליח Humans of New York.
בגזרת השירה המדוברת ("פואטרי סלאם") בולטות המשוררות הצעידות קיראן ווקאר, בלקיסה עבד-קדיר, הווא אדם ולינה ג'ינאווי, חברות קוורטט הסלאם פואטרי Muslim Girls Making Change.
בקרב המוזיקאים האמריקאים בולט עלי שאהיד מוחמד, חבר הרכב ההיפ-הופ המצליח A Tribe Called Quest. ב-1996 הוא הקים את הקולקטיב The Ummah (מונח שמתייחס לאומת האיסלאם, כלומר הקהילה המוסלמית ברחבי העולם) שהפיק אלבומים ללהקת האם שלו, לוויטני יוסטון, ג'נט ג'קסון (שהמירה גם היא את דתה לאיסלאם ב-2015) ועוד.
גם Q-Tip, חברו של עלי שאהיד מוחמד להרכב, הוא מוסלמי. בראיון ל"גארדיאן" הבריטי ב-2008, על רקע בחירתו של אובמה לנשיאות והתקוות שהוא יביא איתו שינוי ביחסי ארה"ב והקהילה המוסלמית, קיו-טיפ אמר: "אני חושב שצריך לתת לכל אחד להאמין במה שהוא רוצה להאמין, כל עוד הוא לא פוגע בחברו. זה לא משנה מה אתה". על המרת דתו ב-1996 סיפר: "קראתי את הקוראן וזה משך אותי. בזמנו הייתי אגנוסטי וזה ממש נשף לתוכי רוחניות".
גם הראפר באסטה ריימס הולך בדרכו של הנביא מוחמד. בריאיון ב-2007 להוליווד TV אמר ריימס שעבורו, "הדבר הגבוה ביותר הוא אללה. אני חי את חיי לפי האיסלאם. בסופו של יום, אני חושב שזה מה שנותן לי בסיס באופן שבו לרוב האנשים צריך להיות בסיס".
גם מוס דף ואייס קיוב המירו את דתם לאיסלאם, אבל נדמה שאחד המוזיקאים שהכי מזוהים עם הרוחניות האיסלאמית הוא יוסף לטיף, שנפטר ב-2013. לטיף, מלחין ג'ז ומולטי-אינסטרומנטליסט, היה דמות דומיננטית בקהילה האחמדית בארה"ב, וכבר בשנות החמישים הוא פרץ את הדרך למה שהיום נקרא "מוזיקת עולם", אך אצלו היה מדובר בבשורה מרעננת וחדשה, שהשפעתה ניכרת עד היום.