האיש הירוק

המוזיקאי האלקטרוני המוזר משנות ה-70 שלא ידעתם שאתם מכירים

אסטרולוגיה, עציצים, כישוף והחלל החיצון - מורט גרסון כתב מוזיקה אלקטרונית יפהפיה שרק חיכתה שיגלו אותה היום. עם קצת מזל כולם יכירו את יצירת המופת המשונה שלו

מורט גרסון והמוג שלו
מורט גרסון והמוג שלו
5 בפברואר 2019

בפרק השני בעונה השלישית של הסדרה הטובה ביותר בטלוויזיה, "סדר אותי" ("High Maintenance"), יושבים במכונית "הבחור" (הגיבור נטול השם של הסדרה העוסק במכירת וויד) ושותפו לעסק, מתמסטלים ושומעים מוזיקה בזמן שהיא עוברת במתקן לשטיפת מכוניות. השניים מדברים על הא ועל דא ומעבירים ביניהם ג'וינט עד שהשותף אומר: "זה החלק הכי טוב", ולצלילי סימפוניה אלקטרונית ביזארית שנשמעת כמו שילוב של מוזיקה חללית ומה שהטלוויזיה מדמיינת שעובר בראש לסכיזופרנים מנצח עם הידיים על איברי מכונת השטיפה שמקציפים את השמשה.

"תזמנת את המוזיקה מעולה", מתרשם הבחור, והשותף מהסה אותו: "הנה זה בא, הנה זה בא". לפתע המוזיקה נפתחת באופטימיות משגעת בדיוק ברגע שהמכונית יוצאת לאור השמש לרקע קריאות ההתלהבות של השניים. "רוצה לעשות את זה שוב?", שואל השותף? "כן", הבחור עונה.

נגנבים מהמוזיקה. "סדר אותי", עונה 3 פרק 2
נגנבים מהמוזיקה. "סדר אותי", עונה 3 פרק 2

המוזיקה שנשמעת במכונית ומעלה בשתי הדמויות המסטולות ובצופים חיוך גדול כל כך היא קטע הנושא של האלבום "Mother Earth's Plantasia" שהוציא ב-1976 המוזיקאי האלקטרוני העלום Mort Garson. "התפוצץ לי המוח כששמעתי שהם השתמשו בזה, אני מתמסטל עם האלבום הזה ברגיל", כתב גולש בפורום של הסדרה ב-reddit. בתגובות לאלבום ביוטיוב כתב אחד הגולשים: "האלבום הזה הוא כמו אבוקדו". סטודיו לעיצוב בפורטלנד יצר חולצת מחווה ל"פלאנטזיה" ומוכר אותה אונליין. אם הם עשו את זה ביודעין או לא, יוצרי "סדר אותי" הריצו אינספור צופים לשזם ולגלות מחדש את מורט גרסון בדיוק בזמן המתאים.

זה נשמע כמעט כמו מחולל נושאים להיפסטרים, אבל גרסון יצר מוזיקה לעציצים, אסטרולוגיה, משחקי מחשב ומיסטיקה אזוטרית והקדים את הטכנו בכמה שנים טובות. הוא יצר את הפסקול לנחיתה על הירח, נתן השראה לאחת מפיסות מוזיקת משחקי המחשב המפורסמות בכל הזמנים ובמידה רבה עיצב את צלילי הג'ינגלים והפרסומות הגנריים שמחווטים לנו עמוק בתוך המוח. להגיד שהוא הקדים את זמנו זה אנדרסטייטמנט. מורט גרסון הוא אולי המוזיקאי הכי רלוונטי לחיים שלנו היום.

מדוריס דיי לצד השני

בשנים האחרונות מתרחשת חזרה מסוימת ליוצרים אלקטרוניים מוקדמים ועלומים משנות ה-60, ה-70 וה-80. אלבומי אמביינט יפני עושים קאמבק ואקזוטיקה אמריקאית של שנות ה-60 המוקדמות נכנסת בדלת האחורית דרך רימייקים של די.ג'ייז. כל הטווח הלאונג'י – ספייס אייג' פופ, מוזיקת קוקטיילים, אמביינט מוקדם – הוא היפסטרי מאוד. זה אסתטי, מוזר אבל משויף, לא מחייב, וייב, צ'יל ועוד מילים שמרגיעות את דור ה-Y בעולם הכאוטי.

בשנות ה-50 ותחילת ה-60, מוזיקה שעושה נעים ומזכירה מחוזות אוטופיים (החלל החיצון, איים טרופיים) הייתה מנת חלקם של גברים אמריקאים לבנים ואמידים שרצו להשוויץ במערכות האודיו החדשות שלהם שבדיוק החלו להתפתח. היום, כשהחלל החיצון נכבש על ידי חיל החלל האמריקאי וחברות מסחריות, ואיים טרופיים נעלמים אט אט מתחת למים, המוזיקה הזו מתקמבקת דרך גברים (בדרך כלל) אמריקאים (לרוב) לבנים (לפעמים), אבל דווקא מהמעמד היצירתי, הסטלן והמודע לעצמו. מוזיקה אוטופית בעולם דיסטופי.

מורט גרסון נולד בקנדה ב-1924 ולמד מוזיקה בג'וליארד בניו יורק. בזמן מלחמת העולם השנייה שירת בצבא ולאחר שחרורו החל לעבוד כמוזיקאי שכיר בהקלטות. מהר מאוד הוא החל לצבור לעצמו מוניטין כאיש אשכולות – מלחין, מעבד, מפיק ופסנתרן שמתאים לכל עבודת אולפן. בסוף שנות ה-50 ותחילת ה-60 הוא כתב כמה שירים לאמנים שונים וב-1963 כתב את אחד מלהיטי הלאונג' הגדולים של העשור – "Our Day Will Come" של רובי אנד דה רומנטיקס. הלהיט הזה הפך אותו למלחין ומעבד מבוקש מאוד, שעבד בין היתר עם כוכבת הענק דוריס דיי ועם מל טורמה והיה אחראי לעיבוד בלהיט "גוואנטנמרה" של הסנדפייפרס. כל זה עדיין לא מסביר איך הפך גרסון בגיל 43 לווירדו שמלחין מוזיקה אלקטרונית ניסיונית שתימכר ארבעה עשורים מאוחר יותר במאות דולרים, איך הגיע אדם שמקושר לאמריקאיות השמרנית של אחרי מלחמת העולם השנייה, מפיק פופ דביק ומתקתק, לפס הקול של סדרת סטלנים ב-HBO.

בריאיון שנערך איתה לפני מותו ב-2008 סיפרה בתו של גרסון שאביה היה אדם חיובי, משעשע ויצירתי ביותר. הוא תמיד ניסה לשמח את אשתו ויצר מוזיקה לטעמה. הפופ שהוא הפיק הכניס כסף ולכן המשיך לעסוק בזה בשמחה. עם זאת, אומרת בתו, הוא תמיד היה מעט מוזר והתעניין במה שקורה "בצד השני".

ההצלחה של גרסון הביאה אותו לחוף המערבי, לתעשיית המוזיקה לסרטים, לבברלי הילס, לחיים הטובים. אפשר רק לשער מה ראה וחווה שם באמצע שנות ה-60 איש המשפחה החביב, עם רגל אחת בעולם השמרני ורגל אחת בחלל שבראש שלו, עד שנתקל לראשונה בסינתסייזר החלוצי של Moog, שעודד שליטה ויצירה כמעט אינסופית של צלילים באמצעות מקלדת וחיווטים שאיפשרו חופש אדיר וחדש, ובעיקר סאונדים חלליים ופסיכדליים.

יהיה הנעלם הזה אשר יהיה (אפשר לזרוק כמה ניחושים), ב-1967 היה גרסון מהראשונים שהיה בבעלותם סינתסייזר עצום כזה בבית, והוא היה הראשון להקליט אלבום פופ (אם אפשר לקרוא לזה כך) עם המוג, אלבום בשם "The Zodiac: Cosmic Sounds" שכשמו כן הוא, הוקדש לגלגל המזלות והיה מלא בגיטרות פאזז, סיטאר, כלי הקשה רפטטיביים ושירה מדוברת, במה שהיום נשמע כמו פסטיש של פסיכדליה אבל אז היה כל כך מוצלח שסידר לגרסון חוזה עם חברת התקליטים A&M להוצאת 12 אלבומי אסטרולוגיה נוספים, אחד לכל מזל.

גרסון המשיך לצלול לעולם האלקטרוני והוציא פארודיה משונה על בסיס "הקוסם מארץ עוץ", אלבום עם גרסאות אלקטרוניות לשירי המחזמר "שיער", אלבום אלקטרוני עם גניחות של שחקנית פורנו ושני אלבומים שעסקו בצד ה"אפל" של המיסטיקה ("Lucifer – Black Mass" המצוין ו"Ataraxia – The Unexplained"). הוא אף הלחין את המוזיקה ששודרה בעת נחיתת האסטרונאוטים הראשונים על הירח ב-1969 (ביום הולדתו ה-45 בדיוק) וקשר לנצח בין מוזיקה אלקטרונית לחלל ("הצלילים היחידים שהולכים עם המסע לחלל הם צלילים אלקטרוניים", אמר ללוס אנג'לס טיימס לפני השידור). בין לבין הוא הקליט בלי סוף ג'ינגלים, אפקטים וצלילים שונים לטלוויזיה ולרדיו, סאונדים שכולנו מכירים היטב ולא מדמיינים בכלל שיש מי שהיה צריך להגות ולהקליט אותם.

המוזיקה שלו נעה בין קוטב שמשי לאפל, בין שימוש קלאסיציסטי בסינתסייזר המוקדם לקוועטש אוונגרדי, בין צ'ילאאוט מוחלט למקצבים שיכולים להשתלב בקלות בסט טכנו בקלאב תל אביבי. הרפרטואר שלו בשנות ה-60 וה-70 כל כך רחב שקשה להגיע לכולו, אבל אלבום אחד זוהר מעל כולם: "פלאנטזיה".

להוציא בגוניה לטיול

"האם צמחים מרגישים" היא אחת השאלות המרתקות שישנן, שמעסיקה ביולוגים ופילוסופים וגם חובבי מדע פופולרי רבים. לא לחינם כל מחקר חדש שמתפרסם בנושא מקבל את את 15 דקות התהילה שלו באינטרנט. אין גולש אינטרנט ישראלי שלא זוכר את כתבת "על מה פטריות חושבות" שפורסמה ב-2011 בכלכליסט, וספרים שעוסקים בשאלה הזו מנפצים פעמים רבות את תקרת הזכוכית של ספרי מדע פופולרי ומגיעים לקהל רחב באמת. "החיים הנסתרים של העצים" שיצא בשנה שעברה עורר לא מעט עניין ו"צמח – מה הוא יודע?" מ-2014 היה סוג של להיט, ובו פרופ' דניאל חיימוביץ אומר בבירור: צמחים מודעים לסביבתם.

אם בעבר עציצים היו לכל היותר קישוט בקופת חולים וצמחים היו משהו שמטפחים בגינות ציבוריות, היום צריך לסווג אותם כלא פחות מחיות מחמד. אין כמעט דירה תל אביבית – או בכלל – שלא מתהדרת בשרכים, סוקולנטים וצמחים אחרים שנתלים מהתקרה, עומדים על מזנונים ומתפרצים מהמדפים. זהו תור הזהב של המשתלות העירוניות. יש אינספור קבוצות פייסבוק שמוקדשות לטיפול וגידול עציצים ביתיים. אין היום מכירת בגדי יד שנייה בלי כמה סוקולנטים למכירה בצד. במובנים רבים, זהו העידן הירוק. כשהכל מסביב מתכסה בטון, הבתים מבקשים לחזור אל היער. וכמו שצמחים נולדים מדי יום בדירות תל אביביות קטנות, כך הם קומלים ומתים. נוסף על השאלה כמה מים ואור צריך לתת להם כדי שהם ישגשגו ולא יגוועו, בני אדם אובססיביים כבר עשרות שנים לסוגיית "חוש השמיעה" של הצמחים.

בשנות ה-60 פרסמה דורותי רטלק מחקר שלפיו צמחים אוהבים שמשמיעים להם מוזיקה קלאסית ושונאים את לד זפלין וג'ימי הנדריקס, במיוחד את המתופפים שלהם. ב-1973 יצא הספר "החיים המסתוריים של הצמחים" שטען שצמחים אוהבים במיוחד את באך ומוצרט ואף את ראווי שנקר. מחקרים אלה ואחרים שמציגים ראיות לכאורה לכך שצמחים נובטים מהר יותר ומגדלים עלים ירוקים יותר כשמשמיעים להם מוזיקה כזו או אחרת התגלו בסופו של דבר כלא יותר מקשקוש, ופרופ' חיימוביץ מציין בפירוש בספרו שצמחים אינם שומעים כלל. ובכל זאת, המחשבה שכדאי להשמיע לצמחים מוזיקה נעימה אהובה מאוד על חובבי העולם הירוק, והייתה כזו בעיקר בשנות ה-60 וה-70.

כן, זה היה הגודל של זה. רוברט מוג עם הכלי שנקרא על שמו, 1970 (צילום: Getty Images)
כן, זה היה הגודל של זה. רוברט מוג עם הכלי שנקרא על שמו, 1970 (צילום: Getty Images)

על רקע זה צריך להבין את העובדה שב-1976 עזב מורט גרסון נושאים אזוטריים כמו כישוף ואסטרולוגיה והחליט להקליט אלבום שמכיל "מוזיקת אדמה חמה לצמחים ולאנשים שאוהבים אותם", כפי שכתוב על העטיפה. עם שמות שירים כמו "Symphony For A Spider Plant" ו"You Don't Have To Walk A Begonia" גרסון הצליח ללכוד איזה הומור תמים, קצת "בדיחות אבא" אבל מאוד אוהב וחומל, כפי שזה מצטייר מהציור על העטיפה. התקליטים המקוריים אף כללו חוברת לגידול צמחים. אם לסכם את זה במילות מפתח: צבעי אדמה, סוודר סבא, וויד.

הקטעים האינסטרומנטליים שמרכיבים את האלבום הם מעין סימפוניית כיס שנעה בין שיאים פומפוזיים אך אנושיים למינימליזם. למאזין העכשווי זה נשמע בתחילה כאילו מדובר באלבום שלם של מוזיקה למשחקי מחשב, אלא שצריך לזכור: מדובר ב-1976.

גרסון הקדים את התעשייה הזו ואף תרם לה, במישרין ובעקיפין (המוזיקה של "זלדה", למשל, יותר ממושפעת מהקטע "Concerto for Philodendron or Pothos"), ובהאזנה מדוקדקת מגלים עד כמה מדובר במוזיקה מורכבת ומתקדמת, שאפשר לשמוע הדים שלה בטכנו, בפוסט-פאנק, ואפילו בלהקות ישראליות כמו טאטרן, גשם ודומותיהן חובבות הביטים והפיוז'ן. אין ספק שמדובר במוזיקה הכי יפה שנכתבה עבור צמחים אי פעם, וגם אם הם לא יצמחו מהר יותר וחזק יותר כשתשמיעו את האלבום, ברור שהקשר שלכם איתם רק יתחזק.

זה מה שכל כך יפה באלבום הזה, ובמורט גרסון בכלל: החיבור בין איש מעט מוזר לטכנולוגיה חדשה שאפשרה לו לתת דרור לכל הדברים שהוא לא ידע מה לעשות איתם, ובסופו של דבר להגיע איתה דווקא למוזיקה אלקטרונית-ירוקה, שהייתה גם אלבומו האחרון. הוא המשיך ליצור מוזיקה לג'ינגלים, סרטים ופרסומות, אולם כמעט כולה התפוגגה על גלי האתר.

היום, 11 שנים אחרי מותו, נראה שהמוזיקה המגוונת והמשונה של מורט גרסון סוף סוף מצאה תקופה שיכולה לעכל אותה, תקופה שבה גיקים של משחקי מחשב שמגדלים עציצים בבית ומתעניינים ברוחניות איזוטרית זה לא דבר ששמור לשוליים הסהרוריים של החברה, ושבה המוזיקה האלקטרונית מקבלת לתוכה שוב השפעות אורגניות וירוקות. גם אם "סדר אותי" לא תסדר לאלבומיו של גרסון רנסאנס, כל עוד יש אוהבי צמחים יש מי שיאהב את "פלאנטזיה".